Tractate Nazir - Chapter 7 - Mishnah 3

אֲבָל הַסְּכָכוֹת, וְהַפְּרָעוֹת, וּבֵית הַפְּרָס, וְאֶרֶץ הָעַמִּים, וְהַגּוֹלֵל, וְהַדּוֹפֵק, וּרְבִיעִית דָּם, וְאֹהֶל, וְרֹבַע עֲצָמוֹת, וְכֵלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת, וִימֵי סָפְרוֹ, וִימֵי גָמְרוֹ, עַל אֵלּוּ אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְאֵינוֹ סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין, וּמַתְחִיל וּמוֹנֶה מִיָּד, וְקָרְבָּן אֵין לוֹ. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה וִימֵי הֶסְגֵּרוֹ שֶׁל מְצֹרָע, הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין לוֹ:

אבל הסככות. אילן שיש לו ענפים מובדלים זה מזה, ויש כזית מן המת תחת אחד מהן, ועבר הנזיר ואין ידוע אם עבר תחת הענף המאהיל על המת:

והפרעות. אבנים או עצים בולטים מן הכותל וטומאה תחת אחד מהם:

ובית הפרס. שדה שנחרש בה קבר עושה בית הפרס מאה אמה, שכך שיערו שהמחרישה מוליכה את העצם:

וארץ העמים. שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים:

גולל. כסוי הארון:

דופק. הארון עצמו שהכסוי דופק עליו:

ורביעית דם. אפילו על משאו ומגעו אין הנזיר מגלח:

ואהל ורובע עצמות. אם האהיל על רובע קב של עצמות המת, אינו מגלח, עד שיאהיל על חצי קב. אבל על מגע ומשא של רובע עצמות, מגלח, ואפילו הם נמוקים ולא נשאר בהם עצם כשעורה שלם:

וכלים הנוגעים במת, שהם מטמאים כמת עצמו. והנוגע בהם טמא טומאת שבעה:

וימי גמרו. ימי חלוטו של מצורע:

וימי ספרו. לאחר שנטהר מצרעתו, דכתיב (ויקרא י״ד:ח׳) וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים:

על אלו אין הנזיר מגלח. על כל הנך דמתניתין:

ומזה בשלישי ושביעי. הא לא קאי אימי ספרו ואימי גמרו, דלא שייך בהו הזאה ג׳ וז׳:

ואינו סותר את הקודמין ומתחיל ומונה מיד. כל אלה שאמרנו, אינן עולין לימי הנזירות ואין סותרין, אלא אחר שיזה ג׳ וז׳ ויטהר אם נטמא בטומאת מת, ואחר שישלים ימי גמרו וימי ספרו אם נצטרע, משלים נזירתו על מנין הימים שמנה קודם שנטמא, ואינו מביא קרבן טומאה:

באמת אמרו ימי הזב והזבה. כל ימי טומאתם וימי ספירתם שבעה נקיים:

וימי הסגרו של מצורע. שנאמר בו (שם ט״ז) והסגיר את הנגע שבעת ימים, עולין למנין ימי הנזירות, וא״צ לומר שאין סותרין את הקודמים:

[*אבל הסככות והפרעות. הארכתי בפירושם בס"ד במשנה ב' פ"ח דאהלות]:

ובית הפרס. ואף טומאת בית הקברות תנן בפ' ג' משנה ה' דאינה סותרת אבל לאו מלתא פסיקא היא. שהרי יכול להטמאות בבית הקברות במתים שלשם. ויסתור. לפיכך לא תני ליה הכא:

וארץ העמים. שנזר בארץ ובתוך ימי נזירותו יצא לארץ העמים ונכנס. והא דתנן בפ"ג מ"ו מי שנזר וכו'. ואח"כ בא לארץ כו' בה"א נזיר בתחילה וסותר הקודמין התם טעמא לפי שעשה נזירתו בח"ל וכו'. רש"י ועיין מ"ש לעיל:

והגולל והדופק. פי' הר"ב כיסוי הארון והארון עצמו. ובמשנה ד' פ"ב דאהלות מפרש בע"א. התם כפי' ר"ת והכא כפירש"י:

ורביעית דם. פי' הר"ב אפילו על משאו כו'. גמ' [דף נ"ג] לאפוקי מר"ע דסוף פרקין דאלת"ה לא איצטריך. דהא מרישא דתנן על חצי לוג דם ש"מ דעל רביעית דם לא:

ואהל ורובע עצמות. פירש הר"ב אם האהיל על רובע כו'. וצ"ע לישנא דורובע. והרמב"ם פירש ואהל. ר"ל שנגע באהל המת או אם האהיל על רובע עצמות והוא ענין מ"ש רובע עצמות. וכן פסק בחבורו [פ"ז] נגע באהל המת:

ורובע עצמות. כתב הר"ב אבל על מגע ומשא מגלח. גמ'. דאלת"ה לא איצטריך למתנייה. דהא מרישא דתנן ועל חצי קב. ש"מ דעל רובע לא. והרמב"ם בחבורו לא כתב כן בהדיא. אבל הניחו במשמע מדכתב או שנטמא באהל רובע עצמות וכו' שאינו סותר. דש"מ דהא נטמא במגע ובמשא רובע עצמות דסותר. ולא ידעתי למה לא פירש כן בהדיא:

וכלים הנוגעים במת. פירוש בעודם נוגעים שאינן מטמאין טומאת ז' אלא בחבורין ראב"ד פ"ז מהלכות נזירות. [*והכ"מ כתב שכן גם דעת הרמב"ם. אבל כשלמדתי מסכת אהלות יגעתי ומצאתי שלא כן הוא כדברי הכ"מ אלא דלהרמב"ם א"צ חבורין לשום כלי. וגם הראב"ד אינו מצריך חבורין אלא לכלי שטף. ועיין לקמן בד"ה ומזה כו']:

וימי ספרו וימי גמרו. וצ"ע דלא ליתני אלא ימי ספרו. וליכא למימר אבל גמרו סותר. דא"כ מאי נ"מ במה שימי ספרו אינו סותר. הרי כבר סתר מטעם ימי גמרו. תוס':

על אלו אין הנזיר מגלח. לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת. רמב"ם. וכ"כ התוספות בד"ה ורביעית דם:

ומזה בג' ובז'. כתב הר"ב הא לא קאי אימי ספרו כו' ומשמע דאאינך כולהו קאי. ובארץ העמים מפורש בגמ' דדוקא למת טמא בגושה ולא באוירה. ובאהל וכלים להרמב"ם א"צ הזייה ויהיב טעמא כדי שיהא עולין לו ככתוב בחבורו פ"ז אע"פ שבפירושו לא משמע כן. בתוס' נחלקו ר"ת סובר דבכלי מתכות צריך הזייה. ור"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי דכל שהנזיר מגלח הכהן מוזהר עליו ע"ש ולפי מה שאמר לעיל דדוקא בחבורין צריך הזייה נ"ל דלא קשיא דכשאינו בחבורין אין הנזיר מגלח ואין הכהן מוזהר עליו. [*וזהו לפי מה שהוא מובן מל' הראב"ד פ"ז מהלכות נזירות שהעתקתיו לעיל. אבל מדבריו שבפ"ה מהט"מ מבואר דבכלי מתכות אינו מצריך חבורין. ולפיכך קושית ר"ח כהן במקומה עומדת. וראיתי להרמב"ן בפירוש החומש ריש פרשת חוקת על בחלל חרב שכתב והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמ' שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל. שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל. אדם כי ימות באהל שאינו רק על האדם עצמו. ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל. היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל. וכן נראה עוד בגמ' שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת ג' וז' אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה. והיה זה מפני שבכתוב השני שאמר והזה על האהל כתוב (וכל) הנוגע (במת או) בעצם או בחלל. ולא אמר או בחלל חרב. וא"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע [ובמשא] טומאת ז' אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה. ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל והוא הקרוב והנראה מדברי רז"ל. עכ"ל]:

ואינו סותר את הקודמים. ומתחיל ומונה מיד. והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שער שלשים יום לאחר שנתגלח בתגלחות שתים של מצורע. רש"י:

באמת אמרו. עיין בפירוש הר"ב ריש פרק שני דתרומות: