Tractate Nazir - Chapter 1 - Mishnah 1

כָּל כִּנּוּיֵי נְזִירוּת כִּנְזִירוּת. הָאוֹמֵר אֱהֵא, הֲרֵי זֶה נָזִיר. אוֹ אֱהֵא נָוֶה, נָזִיר. נָזִיק, נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי זֶה נָזִיר. הֲרֵינִי כָּזֶה, הֲרֵינִי מְסַלְסֵל, הֲרֵינִי מְכַלְכֵּל, הֲרֵי עָלַי לְשַׁלַּח פֶּרַע, הֲרֵי זֶה נָזִיר. הֲרֵי עָלַי צִפֳּרִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, נָזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ נָזִיר:

כל כנויי נזירות. דבר שאינו עיקרו של שם מקרי כינוי. כמו המכנה שם לחברו (ב״מ נח:):

האומר אהא. לאו כינוי הוא, אלא יד מקרי, כמו בית יד שהכלי נאחז בו כך הנדר נתפס בלשון זה. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, כל כינויי נזירות כנזירות וכל ידות נזירות כנזירות, אלו הן ידות נזירות האומר אהא, אהא נוה. ואלו הן כנויי נזירות נזיק נזיח פזיח:

האומר אהא. שראה נזיר עובר לפניו ואמר אהא, אע״פ שלא אמר אהא כזה, אם נתכוין להיות נזיר כמותו הרי זה נזיר, ואע״פ שלא הוציא בפיו כזה:

אהא נוה. שהיה תופס בשערו ואמר אהא נוה, משמע אהיה נאה בגדול שער זה. ואם נתכוין לשם כך הרי זה נזיר ואע״פ שלא פירש, שאלו וכיוצא בהם ידות לנזירות הם והוו כנזירות:

נזיק נזיח פזיח. לשונות של גוים הם שקורין כך לנזיר, ולשונם קרוב ללשון של ישראל. ומקרו כנויי נזירות:

הריני כזה. ורומז לנזיר שכנגדו:

הריני מסלסל הריני מכלכל הרי עלי לשלח פרע. וכלהו דוקא כשתופס בשערו ודעתו לנזירות:

מסלסל. מחליק בשער:

מכלכל. מגדל שער. ודוגמתו, משתכלכל העטרה [נדה נב:], משיגדל שער הערוה:

הרי עלי צפרים. שתי תורים או שני בני יונה, והם קרבן נזיר שנטמא. וכגון שנזיר עובר לפניו:

רבי מאיר אומר נזיר. הואיל ונזיר עובר לפניו וצפרים קרבן נזיר שנטמא הם, מוכיחין הדברים דהרי עלי צפרים לנזירות קאמר:

וחכמים אומרים אינו נזיר. והלכה כחכמים, שאינו נזיר אבל מביא צפרים לשלם נדרו:

האומר אהא. כתב הר"ב לאו כינוי כו' ומתני' חסורי מחסרא כו'. ועיין מ"ש בזה בריש נדרים בס"ד:

אהא. פירש הר"ב אם נתכוין להיות נזיר כו' ומ"מ בעינן שיהא נזיר [עובר] לפניו דקבלה שבלב אינה כלום דגבי נזיר כתיב כי יפליא שיפריש בפיו. אבל כי נזיר עובר לפניו ופירש בשפתיו אהא ובלבו חשב להיות נזיר מחשבת הלב מהניא כאילו אמר בפיו אהא נזיר כזה שעובר לפניו. תוספות:

הרי זה נזיר. משום דידות נזירות כנזירות וילפינן לה בריש פרק קמא דנדרים דכתיב (במדבר ו׳:ב׳) כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר:

או אהא נוה. פירש הר"ב שהיה תופס בשערו. דאי לאו הכי דלמא אתנאה לפניו במצות [קאמר] כדתניא זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳) התנאה לפניו במצות וכו'. גמרא. ועיין מ"ש במשנה ה' פרק ח' דב"ק. וכתבו התוספות והכא ליכא לשנויי בלא תפס בשערו ובנזיר עובר לפניו דהכא דבור שלם קאמר אהא נאה ואי לא תפס בשערו אפי' כי נזיר עובר לפניו משתמע שפיר אהא נאה בשאר מצות כמו אנזירות וגבי הא דאמרינן שנזיר עובר לפניו ליכא לשנויי בשתפס בשערו בלא נזיר עובר לפניו. דלעולם משתמע שפיר אהא בתענית. כי אין נזיר עובר לפניו אע"ג דתופס בשערו. והשתא אתא שפיר דמתניתין פלגינהו בתרי בבי האומר אהא הרי זה נזיר או אהא נאה אע"ג דתרווייהו ידות נינהו משום דמפרשינן בתרי טעמי. ע"כ.

נזיק וכו'. כתב הר"ב לשונות גוים הם וכו'. לשון הרמב"ם שהעלגים מן האומות המשתתפין לישראל היו משבשין לשון נזיר על צד שינוי לשונם אח"כ נעתק זה אל ההמון ונפסד הלשון לפי דבורם עד שהיו אומרים בשביל נזיר נזיק כו' ע"כ. וה"ה לשאר כנויים כפי המקום וכפי הזמן כמו שכתבתי בריש נדרים משנה ב'. והתוספות כתבו דשלשה לשונות אלה. משבעים לשון הם ומשום דדמו טפי ללשון תורה מלשונות אחרים תני לה מתניתין דהוי נזיר נהי נמי דאין מתכוין. ובשאר לשונות צריך שיהא מכירם ומבינם ומתכוין לקבל עליו נזירות. ע"כ. ותימה דבלא כוונת הלב אין כאן נזירות כלל שהנזירות מכלל הנדרים הוא כדכתיב כי ידור נדר נדר ובעינן שיהיו פיו ולבו שוין וכדתנן במשנה ח' פ"ג דתרומות:

הריני כזה. פירש הר"ב ורומז לנזיר שכנגדו. גמרא. ולגופיה לא איצטריך דהא ברישא אפי' אומר אהא הרי זה נזיר אלא לדיוקא אצטריך טעמא דאמר כזה [הא] האומר הריני אפי' נזיר עובר לפניו לא מהני דטפי משמע אהא כזה מן הריני כי לא סיים כזה. תוספות. וראיה לדבריהם בריש פרק ג' ועיין שם:

הריני מסלסל וכו'. הני לאו ידות נזירות נינהו. דא"כ ליתנינהו לעיל בהדי ידות. אלא כיון דגמר דבורו. אלא שלא פירש להדיא אנזירות ואנן הוא דמפרשים דבוריה משמע דנזירות בא לומר כי אמר הני לשונות ותפס בשעריה. תוספות:

הריני מסלסל כו' הרי עלי לשלח פרע. כתב הר"ב וכולהו דוקא כשתופס בשערו. בגמ'. דאי לאו הכי מסלסל אימא תורה [שמקבל עליו ללמוד תורה] דכתיב (משלי ד׳:ח׳) סלסלה ותרוממך. מכלכל אימא מיזן עניים כדכתיב (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. אבל בשלוח פרע לא מוקים לה בגמ' כשתופס בשערו ומסיק נמי דמשמעותיה גדול שער כדכתיב (שיר השירים ד׳:י״ג) שלחיך פרדס רמונים [*)וכו' כדמתרגם] (ומתרגם) רב יוסף כד משקיין מיא לפירי ורבי. והרמב"ם בפירושו כתב וז"ל כששלח ידו בשער ראשו ואוחז בו ואמר הריני מסלסל הריני מכלכל חייב בנזירות. ע"כ. ובלשון חבורו פ"א מהלכות נזירות משמע דבעי אחיזת שער גם ללשון שלוח פרע: