Tractate Nazir - Chapter 3 - Mishnah 4

הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם, נִטְמָא יוֹם מֵאָה, סוֹתֵר אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שְׁלשִׁים. נִטְמָא יוֹם מֵאָה וְאֶחָד, סוֹתֵר שְׁלשִׁים יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה:

הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סתר את הכל. רבנן לטעמייהו דאמרי נטמא יום מלאת כאילו נטמא בתוך זמנו וסותר את הכל:

ר״א אומר לא סתר אלא ל׳ דסבירא ליה נטמא ביום מלאת אינו סותר אלא שלשים:

נטמא יום מאה ואחד. לרבנן סותר שלשים, דגזרו יום מאה ואחד שהוא יום תגלחת אטו יום מאה. ומ״מ לא החמירו עליו לעשותו כיום מאה שהוא יום מלאת שהוא סותר הכל, וגזרו שיסתור סתם נזירות שהוא שלשים יום בלבד:

ור״א אומר אינו סותר אלא שבעה. ואזדא לטעמיה דאפילו ביום שלשים לא גזר באומר הריני נזיר סתם:

רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים. כדפירש הר"ב במתני' דלעיל. מדכתיב וזאת תורת הנזיר ביום מלאת וכו' ואע"ג דסבירא ליה לר"א מקצת היום ככולו. פירש"י בפ"ק דף ו' ע"ב הואיל דקאמר מאה יום שלמים משמע. ע"כ. וקצת קשה דאלא היכי ה"ל למימר דבשלמא כשאמר שלשים דשלמים משמע היינו טעמא שהיה יכול לידור בנזיר סתם והוה שלשים כי פירש ואמר שלשים ודאי שלמים בעי למימר אבל כשרוצה לידור בנזירות מרובה על כרחו צריך לפרש. ומנלן דשלמים בעי למימר. לכן נראה כפי' התו' שם דמשמעות דקרא דזאת תורת הנזיר. משמע דאיירי בדמפרש נזירתו ולא בסתם נזיר. מדקאמר נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר פי' סתם נזירות. מכלל דעד השתא לאו בסתם נזירות קיימי. אבל כי נדר נזירות סתם בהא לא מיירי כלל. שאם נטמא ביום מלאת שניתן לו עוד תורת סתם נזיר [כו'] אבל כשנדר בפירוש שלשים אז לא הוי נמי סתם נזיר דהא פירש שלשים יום ובההיא מודה ר"א כי נטמא ביום ל' דסותר ל' דבדידיה נמי [איירי] קרא דוזאת תורת הנזיר. ע"כ:

נטמא יום ק"א סותר שלשים יום. כתב הר"ב דגזרו יום ק"א שהוא יום תגלחת אטו יום מאה. ומכל מקום לא החמירו וכו'. וקצת קשה דמכיון שלא יסתור אלא שלשים אכתי איכא למיחש נטמא ביום מאה דלמא נמי לא יסתור אלא ל' כ"ש דלר"א דינא הכי דאיכא למטעי ומאי תקנתא היא כיון שאפשר שגם על ידה יבואו לכלל טעות. אבל התוס' כתבו דלכך אינו סותר אלא ל' דהואיל ויום ק"א יום תגלחת ויום הבאת קרבנותיו גזרינן אטו היכא דנטמא ביום שלשים היכא דאמר הריני נזיר סתמא והוי יום שלשים. יום תגלחת מן התורה. משום דאמרינן מקצת היום ככולו וסותר כל שלשים מדין תורה כדלעיל. וגזרינן יום ק"א אטו יום שלשים וה"ה לעיל הוי מצי למתני הכי גבי הריני נזיר נטמא יום ל"א סותר הכל מדרבנן וכ"כ ג"כ בפ"ק דף ו':

רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה. כתב הר"ב ואזדא לטעמיה דאפי' ביום שלשים לא גזר באומר הריני נזיר סתם. כלומר דלית ליה גזירה כלל ואפי' ביום שלשים עצמו אינו גוזר. אבל לאו למימרא דאיהו לא גזר בשלשים עצמו ורבנן גזרו בשלשים. דלרבנן דסותר ביום ל' לאו משום גזירה הוא. אלא מן התורה הוא. כמ"ש לעיל בשם התוס' והכי מוכיחים גם דברי הר"ב במשנה דלעיל. ואע"ג דלבר פדא דס"ל דאין נזירות אלא כ"ט יום. פירשו התוס' בפ"ק דלרבנן יום ל' דסותר משום גזירה דרבנן הוא ודגזרו נמי יום ק"א משום דאי לא הא לא קיימא הא. אנן אליביה דרב מתנא קיימין דס"ל סתם נזירות ל' יום: