Tractate Sheviit - Chapter 8 - Mishnah 1

כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם, אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְעֵצִים, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית:

כלל גדול. מלוגמא. תחבושת ורטיה ופירוש מלוגמא מלא לוגמא שדרך אדם ללעוס מלא לוגמיו חטים או תאנים ונותן על גבי מכתו:

אין עושים ממנו מלוגמא. דכתיב (ויקרא כ״ה:ו׳) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מה שהוא מיוחד לכם דהיינו למאכל אדם יהיה לאכלה ולא למלוגמא, אבל מה שאינו מיוחד לכם יהיה בין לאכלה בין למלוגמא, הלכך כל שאינו מאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם:

עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. דכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, דבר הראוי לחיה ולבהמה תהיה לאכול לבהמה ולא לעשות לה מלוגמא: חומרי אדם שאין עושין מהם מלוגמא:

וחומרי בהמה. שאסור לשלקן:

הסיאה. עשב שקורין לו בערבי צידר״ג:

ואזוב. צעת״ר בערבי ובלע״ז איספ״ו:

וקורנית. בערבי חש״א ובלע״ז שדריא״ע:

ככל גדול. עיין מה שכתבתי בר"פ דלעיל:

חשב עליו וכו'. בשעה שלקטן. הר"ש:

וחומרי בהמה. פירש הר"ב שאסור לשלקן. וכך כתב הר"ש והטעם כתב הרמב"ם בחבורו רפ"ה וז"ל לא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל וכו' לפי שאין שולקין אוכלי בהמה ע"כ. ועוד כתב בפרק הנזכר סי' י"א חומרי מאכל בהמ' שאין שולקין אותו. אע"ג דבפירושו מפ' בענין אחר: