Tractate Sheviit - Chapter 4 - Mishnah 5

הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר, אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ:

לא יחפה. הבקוע בעפר, שהרי הוא מיתקן בכך שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן:

באבנים ובקש. דהוי כמושיב שומר שלא ייבש:

בתולת שקמה. שלא נקצצה מעולם:

מפני שהיא עבודה. שהיא משובחת בכך:

כדרכה אסור. שהיא מתגדלת ומתעבה בכך והוי כעין זומר לגפנים:

אלא מגביה עשרה. שאין דרך לעולם לכרתה אלא למטה מעשרה:

או גומם מעל הארץ. שאין דרך לכרות אותה כך. והלכה כר׳ יהודה:

המבקיע בזית. פירש הרמב"ם לקחת מהם עצים. וכך כתב בחיבורו סוף פרק א' לענין ביקוע זיתים ולענין קציצת בתולת שקמה ועיין מ"ש לעיל בס"ד:

שקמה. פירש הרמב"ם מין מן התאנים. ועיין מה שכתבתי בריש כלאים:

רבי יהודה אומר כדרכה אסור כו'. וכתב הרשב"ם בפ"ה דב"ב דף פ ע"ב ולת"ק איכא למימר דלית ליה האי שיעורא אלא שיעורא אחרינא כגון משלשה ולמעלה אסור דאיתא התם בגמרא דבג' מעלי לה מעם הארץ ודאי קשה לה מכאן ואילך לא מיקשי קשה לה ולא עלויי מעלי לה. [*ולפ"ז נראה דהלכתא כת"ק כיון שחולק. והר"ב כ' והלכה כר' יהודה וכ"כ הרמב"ם. וכתב הכ"מ בפרק א' מה"ש שאפשר שסובר דר' יהודה לא לחלוק בא אלא לפרש ע"כ. ולי נראה דמשום דסתמא דסוגיא פריך מיניה התם בב"ב]: