Tractate Sheviit - Chapter 3 - Mishnah 3

עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. יָתֵר מִכָּאן, מַחֲצִיב, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסָּלַע:

יתר מכאן. מג׳ [אשפות] מותר. והיינו דרבי שמעון דרישא, והשתא אתא לאשמעינן דשרי ר׳ שמעון אפילו אין י׳ משפלות ובלבד שלא יהיה בה פחות משלש, דאף על פי שיש מעט זבל באשפה וסד״א דמודה רבי שמעון דאם מוסיף האשפות נראה כמזבל, קמ״ל דלא מיחזי כמזבל הואיל ואינו מפזרו:

עד שיעמיק שלשה. שיעמיק מקום האשפה או יגביה משאר הקרקע ג׳ טפחים, שיהיה ניכר דלכנוס הזבל למקום אחד הוא עושה ולא לזבל את השדה:

עושה אדם את זבלו אוצר. אותם ג׳ אשפות של שלשים משפלות יכול לעשות אותם אשפה אחת ולהוסיף עליהם כמו שירצה, דלא תימא כי היכי דאסור יותר מג׳ אשפות לבית סאה הכי נמי אסור יותר משיעור ג׳ אשפות במקום אחד:

רבי מאיר אוסר. בירושלמי מוכח דביותר מכשיעור בלבד אסר רבי מאיר. אבל בכשיעור, השתא בג׳ מקומות מותר במקום אחד לא כל שכן. ואין הלכה כר׳ מאיר:

היה לו דבר מועט. שאין לו להוציא בפעם א׳ כשיעור המפורש לעיל מוציא אותו מעט ומוסיף עליו והולך:

רבי אלעזר בן עזריה אוסר. שמא לא יהיה לו זבל יותר ונראה כמזבל שדהו עד שיוציא עשר משפלות כאחת או עד שיעמיק שלשה או יגביה שלשה. שכיון שאותו מקום משונה משאר השדה לא מיחזי כמזבל וכן אם נתנו על הסלע שאינו ראוי לזריעה:

יתר מכאן מחציב. כך היא גרסת המשנה ונוסחא אחרת יתר מכן מותר. וזו גירסא נכונה. וגם גירסת מחציב יש לפרש כן דמחציב הוא מלשון חצובה שהם רגלי הקנקן ויש קנקנים שיש להם הרבה רגלים. עכ"ל כ"מ רפ"ב. ויתכן שנשתבשה הגירסא מלישנא דמתניתין ו' פחות מכאן מחצב. [*וגירסת הר"ב נראה ג"כ שהיא מותר]:

עד שיעמיק שלשה. בפ"ק דמ"ק דף ד ע"ב פריך והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק קודם לכן וחד אמר זבלו מוכיח עליו. וכתבו התוספות דליכא למיחש להא דמאן דחזי החפירה לא [נ"ל שצ"ל הא] חזי ליה לזבל שבחפירה:

[*או עד שיגביה כו'. עיין לקמן בד"ה או עד שיתן כו']:

היה לו דבר מועט. לשון הר"ב שאין לו להוציא בפעם א' כשיעור. והוא פתרון שני דבירושלמי כשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית והוא מבקש להוציאו בתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משפסקו עובדי עבודה וטעמא דסבר דהא דקתני עד כמה מזבלין וכו' היינו דבעי לאשמעינן שיעור כמה אשפות לבית סאה וכמה משפלות לאשפה. אבל בתחלה כשמוציא הוא ודאי דאינו מוציא י' משפלות בפעם אחת אלא בזה אחר זה דהא כל משפל [יש] בו משאוי חמור וקאמר השתא ת"ק דאפילו אין לו בביתו שיעור כזה אפילו הכי רשאי להוציא אותו מעט שיש לו ויוסיף עליו כשיהיה לו מעט מעט עד שיהיו י' משפלות לאשפה לג' אשפתות לבית סאה. ולא אכפת לן במה שאין לו כל כך בביתו להוציא מיד בזה אחר זה דהא אפי' כי יש לו בביתו אינו מוציאו כאחת אלא כשרוצה לעשות כשיעור המפורש אפילו אין לו עכשיו כשיעור רשאי להוציא מעט מעט. ובירושלמי פריך וליחוש מפני מראית העין ומשני סלו ומגריפו מוכיחין עליו שהוא עושה אשפה:

או עד שיתן על הסלע. רבי אלעזר בן עזריה אמרה. והוא הדין לחכמים דלעיל וכן פסק הרמב"ם בפ"ב ובדברי כסף משנה שם דבנותן על הסלע בעי שיגביה שלשה ונראה שהוא טעות סופר: