Tractate Sheviit - Chapter 9 - Mishnah 5

הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית, וַהֲלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יָרָק, אֶחָד לַבִּעוּר. אוֹכְלִין בָּרְגִילָה עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה:

הכובש שלשה כבשים. שלשה מיני ירק:

בחבית אחת. של חומץ או של ציר, כדי שיתקיימו שלשה מיני הירק יחד:

רבי אליעזר אומר אוכלים על הראשון. וכיון דכלה מין אחד מהן מן השדה נאסרו כולם ואפילו אותן שלא כלו, שאותו מין שכלה נתן טעם באותן שלא כלו ואסרן, דתנן לעיל פרק ז׳ שביעית אוסרת במינה במשהו שלא במינה בנותן טעם:

רבי יהושע אומר אף על האחרון. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן אע״פ שכבר כלו השנים לחיה שבשדה. וטעמא דרבי יהושע הואיל ואלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלה, דאמר קרא (ויקרא כה) מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, והאי קרא יתירה הוא דהא דרשינן לה מן ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית וכו׳, אלא קרא לכבושים הוא דאתא והכי קאמר מן השדה תאכלו את תבואתה אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית, שהטעם הבלוע בדבר הנכבש יש במינו עדיין בשדה שעדיין לא כלה, אע״פ שעיקר הפרי כלה אעפ״כ תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבער:

כל ירק אחד הוא. לא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפני עצמו, אלא אע״פ ששלשתן כלו מן השדה הואיל ואיכא שאר ירקות שלא כלו אוכל ע״י שאר ירקות ולא יבערם מן החבית עד שיכלו כל הירקות כולן מן השדה, והלכה כר״ג דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואוכל את השאר:

[*הכובש שלשה כבשים וכו'. עיין פ"י דתרומות משנה י]:

ר' יהושע אומר אף על האחרון. פירש הר"ב מקרא יתירא דאמר מן השדה תאכלו. וא"ת לרבי אליעזר הך קרא מה עביד ביה. והתוס' דפסחים דף נב הביאו ת"כ דפרשת בהר דר"א נמי דריש לסברתו מהך קרא ופירשו דסבר ר"א דאי לאו האי קרא [ה"א] דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע"פ שטעם האיסור מעורב בהן דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים [במשנה ח] וה"א דנחשביה כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם ור' יהושע סבר דודאי הטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם [מן] המותרין והכי קאמר וכו'. ועיין עוד בסמוך:

ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה וכו'. ל' התוס' ורבן גמליאל סבר ממשות של כ"א שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ע"כ. ונ"ל דאתיא ליה נמי מקרא דדריש רבי יהושע וסבירא ליה דאי לאו ההוא קרא ה"א דאף הטעם אוסר והכל יבער דדין ביעור ה"א דשוה לשאר איסורים לאסור בטעמו קמ"ל הך קרא מן השדה תאכלו שכל זמן שהמין בשדה אע"פ שיש בו בלוע טעם איסור לית לן בה ואתה אוכל מן הבית. ופסק הר"ב והלכה כרבן גמליאל אע"ג דתנן והלכה כדבריו כמו שכתבתי כבר בזה במשנה ו' פרק ג' דפאה ועוד בירושלמי משמע דל"ג במשנה והלכה כדבריו דאיתא התם תני והלכה כדבריו. וכן בסדר המשנה שבירושלמי ל"ג לה. אבל בפירוש הרמב"ם גרס וכתב דלא משום כך הלכה כמותו אלא שהוא על דעת רבי והגמרא פסק הלכה כרבי מחבירו ע"כ. אבל תימה דאי הלכה כרבן גמליאל אם כן הא דפירש הר"ב בספ"ז שהשביעית אוסרת בנ"ט קודם הביעור דלא כהלכתא:

אוכלין ברגילה וכו'. רגילה מפורש בריש פרק ז' וז"ל הרמב"ם רגילה הוא עשב חלגלוגית ויש בו ליחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו ואע"פ שאין אנו רואים אותה היא במקום נסתרת מן הארץ שכן דרך גדילתה וכשהם רואים שיבש בבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום מפני שזו הארץ לחה מאוד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא ארץ רבת הליחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא*) הסגריות והיו ידועות במקום ההוא אבל אנו אין אנחנו יודעין אותן ע"כ: