Tractate Sheviit - Chapter 2 - Mishnah 1

עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת:

עד אימתי. שדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן:

הליחה. לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים:

מקשאות ומדלעות. קשואים ודלועים אבל משם ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:

נתת תורת כל אחד בידו. זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי:

אלא בשדה לבן. שעתיד לזרעה אחר החרישה וצריך שתהא רוב ליחה קיימת אין חורשים אלא עד הפסח:

ושדה אילן. שהיא נטועה כבר אין צריך שתהא רוב ליחה קיימת שאין חורשין אותה אלא כדי שירדו הגשמים בעומק הקרקע הלכך חורשים בה עד העצרת. וכל המשניות הללו דחויות הן כדאמרינן לעיל בפרק קמא שרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח ועצרת וביטלום, ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית:

בשדה הלבן. פירש הר"ב שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן כלומר ואין כאן צל. וכן כתב הר"ש. וברפ"ג דפאה כתב עוד טעם אחר לפי שהתבואה כשמתבשלת מתלבנת:

כל זמן שבני אדם וכו'. ירושלמי לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאו' ובמדלעות מותר:

במקשאות ובמדלעות. לשון הר"ב קישואים ודלועים לא נתכוין לפירוש המלות. אלא מוסב על ליטע דתנן לומר שבני אדם נוטעים במקשאות וכו' קישואים כו' אבל פי' מקשאות מקום זריעת הקשואים. ומדלעות מקום זריעת הדלועים כמ"ש הרמב"ם: