Tractate Sheviit - Chapter 5 - Mishnah 7

הַיּוֹצֵר, מוֹכֵר חֲמִשָּׁה כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר. וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר. וּמוֹכֵר לְנָכְרִים בָּאָרֶץ, וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

היוצר. אומן העושה כלי חרס מוכר אפילו לחשוד על השביעית חמש כדי שמן וחמש עשרה כדי יין, וליכא למיחש שמא רוצה כולם לשמן או כולם ליין שניכרים הן אותם של יין מאותם של שמן, שהעפר שעושים ממנו כדי יין אינו דומה לעפר שעושים ממנו כדי שמן:

ואם הביא יותר מכאן מותר. ולא חיישינן שמא מן המשומר דשביעית הביא:

ומוכר לנכרים בארץ. ולא חיישינן שמא יחזור הנכרי וימכרם לישראל החשוד:

ולישראל בחוצה לארץ. ולא חיישינן שמא יוליכם בארץ, אי נמי שמא יכניס לתוכן יין ושמן של שביעית שהביא מארץ ישראל, דלא החמירו חכמים כל כך:

[*ואם הביא יותר מכאן מותר. לשון הפי' שהזכרתי. מותר למכור לו כלים לפי מה שהביא ולא נחשדוהו שמא הביא מן המשומר באוצר עכ"ל. ואני תמה על הרמב"ם שהשמיט לבבא זו בפ"ח מהלכות שמטה]:

ומוכר לנכרים וכו'. לשון הרמב"ם תיקון דברי זאת המשנה מוכר לנכרים בארץ יתר מכן ולישראל בח"ל: