Tractate Sheviit - Chapter 4 - Mishnah 4

הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יָגוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְשָׁרֵשׁ. וּמוֹדִים בְּמַחֲלִיק, עַד שֶׁיָּגוֹם. אֵיזֶה הוּא הַמֵּדֵל, אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. הַמַּחֲלִיק, שְׁלֹשָׁה, זֶה בְצַד זֶה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף הַמַּחֲלִיק, יְשָׁרֵשׁ:

המדל בזיתים. כשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדאי נוטל אחד ומניח ב׳ או נוטל ב׳ ומניח אחד כדי שיגדל ויתעבה. מדל לשון שליפה והסרה, וי״מ לשון דלדול ודלות שמדלדל שדהו מן הזיתים:

יגום. גומם ומקצץ האילן ומשאיר השרש בארץ, ולא ישרש לגמרי שלא יראה כעובד את האדמה:

ומודים במחליק. כגון אם נוטל שלשה זיתים זה בצד זה שמחליק פני הקרקע יותר מדאי יאמרו לעבודת קרקע הוא מתכוין ואסור:

מתוו של חבירו אף המחליק ישרש. דלא עביד אינש שיתקן קרקע חבירו, וידוע דלעצים הוא מכוין:

המדל. פי' הר"ב כדי שיגדל ויתעבה וכן פי' הר"ש. וצריך לחלק בין מדל לזירוד ופיסול דפ"ב מ"ג דלא שרינן אלא עד ראש השנה. ואין טעם יפה לחלק כיון דזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם בין בשאר אילנות כמ"ש הרמב"ם בריש ה' שמטה וכנראה מדברי הר"ב במשנה דלקמן. ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני. הלכך נראה כפירוש הרמב"ם שכתב המדל בזיתים הוא שיכרתם להיות עצים לאש וכ"כ בחבורו. ואולי שגם הר"ש והר"ב סוברים כן אלא דמדל דעלמא פירשו דהוא כך וכדלעיל משנה ה פ"ז דפאה. אבל אין הכי נמי דבכאן צריך שלא יעשה בשביל שיעבה ויגדל אלא שיכרות לעצים. וקצת יש לדקדק כן בדבריהם בסוף המשנה שכתבו מתוך של חבירו כו' דלא עביד אינש שיתקן קרקע חבירו וידוע דלעצים הוא מכוין שמע מינה דאי לאו דמכוין לעצים הוה אסור. ואם בשל חבירו כך בשל עצמו לא כ"ש ומ"מ היה להם לפרש כן ברישא. ועי' עוד במשניות דלקמן:

עד שיגום. לישנא דעד לא ניחא. דהא יגום פחות ממשרש הוא. והרמב"ם נשמר מזה בחיבורו וכתב לא ישרש כו' אלא קוצץ מעל הארץ וכו':