Tractate Bava Batra - Chapter 10 - Mishnah 8

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים. עַל יְדֵי עֵדִים, גוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִתּוּם שְׁטָרוֹת, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ בֶּן נַנָּס, אֵינוֹ גוֹבֶה לֹא מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ, לָמָּה. אָמַר לוֹ, הֲרֵי הַחוֹנֵק אֶת אֶחָד בַּשּׁוּק וּמְצָאוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ הַנַּח לוֹ, פָּטוּר, שֶׁלֹּא עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ. אֶלָּא אֵיזֶהוּ עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב, הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, חַיָּב, שֶׁכֵּן עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים, יַעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה גָּדוֹל מֵהֶן, שֶׁהֵן כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ. וְהָרוֹצֶה שֶׁיַּעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, יְשַׁמֵּשׁ אֶת שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס:

המלוה את חבירו בשטר. אף על פי שאין כתוב בו אחריות נכסים גובה מנכסים משועבדים, דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא אם לא כתבו בשטר, והרי הוא כאילו נכתב:

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו. ואין שם עדות אחר:

גובה מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדים. דכיון דאין בו עדים לית ליה קלא ולא ידעי ביה לקוחות כי היכי דליזדהרו:

אחר חיתום שטרות. אחר שחתמו העדים בשטר, כתב אני פלוני בר פלוני ערב:

גובה. מן הערב, מבני חורין בלבד. דכיון דלא חתימי סהדי על הערבות הויא לה מלוה על פה:

אמר לו בן ננס וכו׳ דקסבר כל ערב שאחר מתן מעות לא הוי ערב, שלא על אמונת הערב והבטחתו הלוהו. ואע״פ שקילס ר׳ ישמעאל את בן ננס, הלכה כרבי ישמעאל. וערב דלאחר מתן מעות בעי קנין, ואי לא לא משתעבד. ושלפני מתן מעות לא בעי קנין:

גובה מנכסים משועבדים. ועיין במ"ז פ"ז דשבועות. ומ"ש הר"ב דקיימא לן אחריות טעות סופר וכו'. עיין מה שכתבתי במשנה ו' פ' קמא דב"מ:

על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין. דלא גובה ממשועבדים אלא מלוה הכתוב בשטר שיש בו עדים. דכיון דאיכא תרתי. שטר ועדים מפקי ליה לקלא. ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו בדבר. ויניחו בני חורין למוכר לגבות מהם. הרשב"ם. וטעמא מפרש בגמרא דשעבודא דאורייתא דכתיב (דברים כ״ד:י״א) יוציא אליך העבוט. שמע מינה דנכסיו משועבדים. והוא הדין קרקעי. אבל אי ליכא הני תרתי. אמרו רבנן דלא לגבו ממשועבדין משום פסידא דלקוחות. [*ועיין לקמן דקנין כמו שטר]:

מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין. וכתב הר"ב דהלכה כמותו וערב דלאחר מתן מעות בעי קנין. ואי לא. לא משתעבד ורבי ישמעאל בקנין דוקא מיירי ואפי' הכי אינו גובה אלא מבני חורין. וטעמא כתב ב"י בסי' קכ"ט דשאני מקנין דלוה דחייב [אף ממשעבדי] לפי שחיוב הערב אינו בא לו מצד עצמו אלא שנתערב לאחרים. וכל שלא נכתב לית ליה קלא ע"כ. וצריכין נמי לומר דערבות אע"ג שהוא בדרך אסמכתא מהני קנין. ולא בעינן בית דין חשוב וכו' כמו במשנה ה'. וטעמא דמ"מ איכא הנאה דהימניה במקצת ואפי' שלא הלוהו ממש על אמונתו:

הרי החונק וכו'. כתב הגאון ז"ל בשעריו פירוש היה חונק. הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעהו. ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן [לך]. משמע דלאו חונק ממש קאמר. נ"י:

פטור שלא על אמונתו הלוהו. וגם בחלוק חלוק היה רבי ישמעאל והלכה כמותו. כדאיתא בגמ' ולדעת הר"ב דלאחר חיתום שטרות בעי קנין. הכי נמי אינו חולק ר' ישמעאל אלא בקנין. וכתב נ"י דאף ע"ג דחלוק מצוה קא עביד שמציל את חבירו. ולאו מידי חסריה. כמו בערב דכתובה. ומשמע דבערב דכתובה נמי לא מהני אפילו בקנין. דכמו דסתמא תנן הכא ומפרשים בקנין. הכי נמי. ההיא דכתובה. וכן דעת הרמב"ם פי"ז מהלכות אישות. וצריך לנו לחלק בין ערב דכתובה לחלוק. ויש לומר דמשום צערא דחבריה שחלק גמר ומקני. אבל בערב דכתובה. לית ביה צערא ולא מידי. ואדרבא טב למיתב טן דו וכו':

סליקא לה בבא בתרא