Tractate Bava Batra - Chapter 5 - Mishnah 7

הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד, קָנָה. מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ, לֹא קָנָה. אִם הָיָה פִקֵּחַ, שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמָן. הַלּוֹקֵחַ פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאִם הָיָה בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע וְתָלַשׁ כָּל שֶׁהוּא, קָנָה:

משך. מרשות הרבים בסמטא או בחצר של שניהם, קנה. אבל משיכה ברשות הרבים לא מהניא:

אע״פ שלא מדד. וכגון שפסק לו מתחלה הדמים בכך וכך יתן לו המדה. אבל לא פסק לו הדמים, אפי׳ מדד ומשך לא קנה, דלא סמכא דעתייהו, שהמוכר יכול להעלות הדמים כמו שרוצה, והקונה אומר איני קונה אלא בזול:

מדד. המוכר ללוקח ברשות הרבים, אפילו בכליו של לוקח, לא קנה, שאין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים. ואם לוקח עצמו מדד, אפילו ברשות הרבים קנה בהגבהה:

אם היה פקח. הלוקח:

שוכר את מקומו. אם הוא ברשות בעלים. ומקומו קונה לו. ובמשאות גדולות איירי דאין דרכן להגביה, לכך קני במשיכה:

עד שיטלטלנו. היינו הגבהה. ואורחא דמלתא נקט, דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום:

ואם היה מחובר לקרקע. בגמרא מוקי לה כגון שאמר לו מוכר ללוקח לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה, דכיון ששכרו לעשות מלאכה בקרקע שלו ועשה בו מלאכה כל שהוא, קנה שכירותו, וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות, לפיכך אם תלש כל שהוא קנה:

משך. לשון הר"ב מרשות הרבים בסמטא. או בחצר של שניהם. הרכיב שתי לשונות שזה שכתב בסמטא או בחצר בבי"ת הוא ל' הרשב"ם בפירוש המשנה ולא נקט מרשות הרבים. אבל בפירש הרמב"ם דנקט מרשות הרבים כתב*) לסמטא או לחצר בלמ"ד. וכן הוא בגמרא מאי משך דקתני מרה"ר לסמטא. ופירוש סמטא עיין [בפירוש הר"ב] במ"ד פ"ק דב"מ:

מדד המוכר וכו'. [פירש הר"ב] שאין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים כיון שאין לו רשות להניחן שם. ועיין ברפ"ח דגטין. ומ"ש הר"ב ואם לוקח עצמו מדד אפילו ברה"ר קנה בהגבהה. הרמב"ם. וז"ל נ"י אם מדד הלוקח והגביה ידיו במדידה וכו':

שוכר את מקומן. כתב הר"ב אם הוא ברשות בעלים. ומסיים הרשב"ם ומלתא באפיה נפשה היא וכו'. ומ"ש הר"ב ומקימו קונה לו ובמשנה ט' פ"ה דמעשר שני דתנן ומקומו מושכר לו ומפרש הר"ב שיקנה המעשר אגב קרקע. וצריך לומר דהכא לא בעינן אגב. משום דמיירי שהחצר משתמר לדעתו דלוקח. או שעומד בצדו. וכמ"ש לענין מציאה במשנה ד' פ"ק דב"מ:

הלוקח פשתן וכו'. עד שיטלטלנו. כתב הר"ב היינו הגבהה. ואע"ג דמתניתין במשאות גדולות ובפשתן נמי מי לא עבדי שליפי רברבי. שאני פשתן דמשתמט. כלומר שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביה. ואין בו טורח ולא אמרו משאות גדולות שאין צריך בהן הגבהה אלא כגון טעון של אגוזים או פלפלים או שקדים. והיה גדול שאין אחד יכול להגביה. ואם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול. הרמב"ם פ"ג מהלכות מכירה. והרשב"ם מפרש שאני פשתן דמשתמיט שמחליק וא"א לעשות מהן משאות גדולות:

שיטלטלנו. פירש הר"ב הגבהה ואורחא דמלתא נקט דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום. וז"ל הרשב"ם ואורחא דמלתא נקט דאין דרך להגביה מקחו אלא כדי ליטלו ולילך:

ואם היה מחובר לקרקע וכו'. כתב הר"ב בגמרא [דף פ"ז ע"א] מוקי לה כגון שא"ל מוכר ללוקח לך ויפה לי וכו'. קנה שכירתו וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות. זהו דרך הרמב"ם [בפ"ג מה"מ] ומפרש לה בפשתן שנתייבש ועומד לתלוש דכתלוש דמי [לענין מקח וממכר כדפירש הר"ב במשנה ו' פ"ו דשבועות] אפ"ה בתלישת והגבהת המקצת קנה השאר ע"י קנין השכירות. ופירש המגיד בספ"ג מהלכות מכירה דבאותו תלישה ובשכר היפוי ההוא קנה קרקע. וקנה אגבו כל מה שעליה אבל ללשון הר"ב שכתב במשנה ז' פ"ח. והוא לשון הרשב"ם [דף קל"ח] דסבירא ליה דעומד לתלוש לאו כתלוש דמי. מפרש המשנה בענין אחר כמ"ש הרשב"ם בפירושו דקרקע נקנה בחזקה. וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ואתא מתניתין לאשמועינן דחזקת קרקע מהניא לפשתן. ואע"ג דלא זבין ליה ארעא. ואשמועינן נמי חזקה קלה דבלקיטת הפשתן מקצתו יכול לקנות השאר במחובר. וכגון דא"ל המוכר לקט מן הפשתן עצמו קצת ויתיפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה כדאמרינן בחזקת הבתים [דף נ"ד] האי מאן דזכי זכייא אדעתא דארעתא קני. וה"נ אם לקט מן הפשתן קצת ונתכוין לקנות הקרקע קני לה לקנות כל מה שעליה. ע"כ. ועיין עוד מ"ש בספ"ח: