Tractate Bava Batra - Chapter 8 - Mishnah 7 בבא בתרא פרק ח׳ משנה ז׳

צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה. דמשמע גוף הקרקע יהא קנוי לך מהיום ולא תאכל הפירות עד לאחר מיתה. ואם לא כתב מהיום, לא נתן לו כלום, דאין מתנה לאחר מיתה:

אינו צריך. לכתוב מהיום. דכיון שכתב בשטר בכך וכך בשבת אמר לנו פלוני הוו עלי עדים, זמנו של שטר מוכיח עליו שמאותו היום התחילה המתנה, דאי לא תימא הכי, זמן שנכתב בשטר למה נכתב. והלכה כרבי יוסי:

לאחר מותו. מהיום ולאחר מיתה:

האב אינו יכול למכור. בלא הבן. שהגוף קנוי לבן:

והבן אינו יכול למכור. בלא האב. שהפירות קנויין לאב:

מכר האב. סתמא מכורים הפירות ללוקח, עד שימות האב:

מכר הבן. בחיי האב אין ללוקח פירות עד שימות האב:

האב. שכתב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה:

תולש ומאכיל הפירות למי שירצה בחייו. אבל מה שהניח במחובר בשעת מיתה אע״פ שעומד ליתלש הרי הן של בנו מקבל המתנה. אבל הכותב נכסיו לאחר, אפילו מה שהניח במחובר לקרקע בשעת מיתתו הרי הוא של יורשים, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו יותר מאחר:

מתפרנסין. לבוש וכסות. לפי שפרנסת הגדולים מרובה מפרנסת הקטנים:

ניזונים. אכילה ושתיה. לפי שמזונות הקטנים מרובים משל גדולים, שאוכלים פעמים רבות ומפזרים, לפיכך הקטנים מעכבים על הגדולים מלהתפרנס מתפוסת הבית, והגדולים מעכבין על הקטנים מליזון, אלא יתפרנס ויזון כל אחד מחלקו:

נשאו גדולים. ועשו צרכי חופה מתפוסת הבית לאחר מיתת אביהם:

ישאו גם הקטנים. מתפוסת הבית:

ואם אמרו הקטנים. לאחר מיתת אביהם, הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו:

אין שומעין להם. אלא מה שנתן להם אביהם בחייו, נתן:

הכותב נכסיו לבניו וכו'. בריא שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשתו ראשונה. ורוצה לכתוב להן נכסיו לאחר מותו. אלא שיאכל פירות בחייו. צריך שיכתוב מהיום וכו'. הרשב"ם. וז"ל רש"י רפ"ה דכתובות דף נ"ה [סוף ע"ב] . ושטר שכיב מרע אינו קונה מחיים שהרי אין דעתו ליתן כלום אלא לאחר מיתה ואפילו לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. הני מילי בבריא דדעתו לאקנויי גוף הקרקע מהיום ופירות לאחר מיתה. אבל זה אין דעתו ליתן בחייו כלום. וכיון דמית תו לא מצי לאקנויי מידי דהא ליתיה דלקנייה ניהליה. ע"כ. ותמהני על הטור שהעתיק בבא זו בסוף הלכות מתנת שכיב מרע:

צריך שיכתוב מהיום וכו'. [כתב הר"ב] דמשמע גוף הקרקע יהא קנוי לך מהיום וכו'. ולפיכך לא דמי להא דתנן במשנה ג' פ"ז דגטין. מהיום ולאחר מיתה. גט ואינו גט. דהתם ליכא למימר אלא אי תנאה אי חזרה. גמרא:

לאחר מותו. לשון הר"ב מהיום ולאחר מותו. וכן ל' הרשב"ם. ומיהו לר' יהודה כדאית ליה ולר' יוסי כדאית ליה:

מכר האב. ל' הר"ב סתמא. וכן ל' הרשב"ם. ומסיים נ"י מכורין עד שימות פירוש אם ירצה הלוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח. דכיון דזבין ליה סתמא. גוף ופירות משמע ליה ללוקח וכיון דלא ידע שאין לו אלא פירי. [הוה] ליה מקח טעות. ולא שייך למימר הכא. אין אונאה לקרקעות. ומיהו אם ידע לוקח שאין לו אלא פירות. אין זה מקח טעות שהרי הכיר בה שאינו שלו וכו':

תוולש ומאכיל. כתב הר"ב אבל מה שהניח במחובר בשעת מיתה. אע"פ שעומד ליתלש הרי הן של בנו. וכן ל' הרשב"ם. וזה דלא כמ"ש הר"ב בפירוש משנה ז' פ"ה דעומד לתלוש כתלוש דמי. וכמ"ש עוד בהדיא במשנה ו' פ"ו דשבועות. והן הנה דברי הרמב"ם [פ"ג מה"מ הלכה י"ז] וסיעותיו. וכן כתב גם כן בדין משנתינו בפרק י"ב מהלכות זכייה [הלכה י"ג]. היו תלושין או שהגיעו להבצר. הרי הן של יורשין. ע"כ. וז"ל הרא"ש ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. והוא הדין נמי מה שהניח מחובר ועומד לתלוש דהא בפרק הכונס (בבא קמא דף נ"ט) פסק רב כר' שמעון דאמר אכלה פירות גמורים. [*משלמת פירות גמורים]. דכל העומד ליתלש כתלוש דמי. והא דתנא מה שהניח תלוש לאשמועינן פירות שנתלשו קודם זמנן. ולא היו עומדין לתלוש בשעה שמת האב. ואפ"ה כיון שנתלשו הרי הן של יורשין. עכ"ל. וראייתו דהכונס הן דברי רבינו חננאל בתוספות דהתם פרק (ד' דכתובות) [צ"ל הכונס] דנ"ט ודפ"ו דשבועות דמ"ג. ועוד בפ"ד דכתובות דף נ"א. אדנקטה גמרא בפשיטות דכל העומד לגזוז כגזוז דמי. וזה מן התימה על הרשב"ם היאך יפרש הא דהכונס וכן נמי סוגיא דפ"ד דכתובות. אלא א"כ שנאמר דסבירא ליה כמ"ש הר"ן בסוף פרק שבועת הדיינים. דההוא דכתובות באין צריך לקרקע כלל. אבל בצריכי לקרקע קצת לא אמרו כל העומד לגזוז וכו'. ואי הכי הוא דסבירא ליה. הוה ליה לפרש דבצריכי קצת דוקא. ויותר מזה אני תמיה על הטור שכתב בסימן צ"ה בשם רבינו חננאל והרא"ש ז"ל. דפליגי על הרמב"ם לענין שבועה וסברי דאפילו עומד לתלוש לאו כתלוש הוא. וכן כתב עוד בסימן קצ"ג לחלוק על הרמב"ם לענין קניה. והא קא חזינן בהדיא דאדרבה דסבירא להו כהרמב"ם. ולא עוד אלא דבפ"ו דשבועות כתבו התוס' [ד"ה כבצורות] בהדיא בשם ר"ח דפוסק כר"מ דהתם. דאמר העומד לבצור כבצור דמי. ואפילו לענין שומרים. והא דהרא"ש הביא המשנה דשבועות כצורתה יש לומר דסמך אדכתב במקומות אחרים והיינו הך דהכא. וכ"כ בפרק הכונס. דפירות שאינם צריכים לקרקע כתלושין דמי. וכ"כ עוד בפרק האשה שנפלו כדלקמן. וכ"כ בשמו בטור א"ה סימן פ"ה. גם למשנתינו כתב בח"מ סוף סימן רנ"ז דכתלוש דמי. ולא ראיתי מי שהעיר בכל זה. וצ"ע. ועיין מה שכתבתי במשנה ו' פרק ו' דשבועות:

ומה שהניח תלוש וכו'. כתב הר"ב דבכותב נכסיו לאחר אפילו מה שהניח במחובר הרי הוא של יורשין דאזלינן בתר מאן דגדלי ברשותיה ולא קשיא אפסק דמשנה ד' פ"ח דכתובות דפסקינן כר"ש דסבירא ליה ביציאתה שלה. ולא אזלינן בתריה דבעל דגדלי ברשותיה. משום דאכילת פירות הבעל בנכסי אשתו אינו אלא מתקנת חכמים. ומשום הכי התם אפילו בפירות העומדים לתלוש אינם שלו. אף על גב דכל העומד לגדור כגדור דמו. והכי נמי שמעינן לרבי שמעון גופיה בפרק הכונס במסכת ב"ק [דף נ"ט]. שאני התם דליכא אלא תקנת חכמים. הרא"ש פ"ח דכתובות: הרי הוא של יורשין. ולא למקבל מתנה לבדו. הרשב"ם:

הניח בנים וכו'. בדלא כתב נכסים מיירי. הרשב"ם: