Tractate Bava Batra - Chapter 10 - Mishnah 6

מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ, מְעִידִין עָלָיו עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי בֵית דִּין וְעוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶן פְּלוֹנִי נִמְחַק שְׁטָרוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו. מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַחֲלִיף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִכְתּוֹב שׁוֹבֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נִמְצָא זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שׁוֹמֵר שׁוֹבְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ יָפֶה לוֹ, וְלֹא יוּרַע כֹּחוֹ שֶׁל זֶה:

מי שנמחק שטר חובו. ויש עדים שראו כשנמחק מעצמו או נטשטש על ידי מים:

מעמיד עליו עדים. שיודעים מאימתי נכתב ומה היה כתוב בו, והן עושין לו קיום בפני בית דין וכותבין לו כל מה שהיה כתוב באותו שטר:

יחליף. יקרע אותו שטר ויכתבו לו אחר כפי החשבון הנשאר:

נמצא זה. הלוה צריך לשמור שוברו מן העכברים, שאם יאבד יגבה המלוה את כל חובו:

אמר רבי יוסי וכן יפה לו. למלוה, שיהא הלוה צריך לשמור שוברו וימהר לפרוע לו, ולא ירע כחו של מלוה לכתוב שטר אחר, שהיה זמן חובו מוקדם וישוב עתה מאוחר ולא יוכל לטרוף לקוחות אלא מזמן השטר השני. והלכה כרבי יוסי שכותבין שובר:

מי שנמחק שטר חובו מעידין עליו עדים. וכן הגרסא בגמרא וז"ל הר"ב מי שנמחק שטר חובו ויש עדים שראו כשנמחק וכו' *) מעידין וכו'. ובס"א גרס מעמיד וכן הגרסא בירושלמי [ורי"ף]. וכן העתיקו הרשב"ם ונ"י. גם הרמב"ם פרק כ"ג מהלכות מלוה והטור סימן מ"א.

ובא לפני בית דין. דאי לאו הכי אין עדותן מועלת לעשות שטר דהוי מפיהם ולא מפי כתבם. אבל עד מפי עד לא הוי כמ"ש נ"י דעל עיקר הכתב הם מעידים. ולא על המנה. וזו היא עדות גמורה. וקיום גמור הוא. והרי הוא כאילו העידו נתברר לנו שהיה לפלוני שטר מכר או שטר מתנה:

ועושין לו קיום איש פלוני וכו'. כל זה כותבין המקיימין ואח"כ כותבין את שמותם בסוף. נ"י. וכתב עוד דזה שצריכין לכתוב פלוני ופלוני עדיו היינו כשלא רצו ב"ד לטרוח ולברר שהם כשרים וכדי שיוכל הלה לפוסלם. אבל אם כתבו סתם שהיו עדים כשרים. בהכי סגי:

נמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים. ומשום כך לא רצו לתקן דלכתוב פרעון ביני שיטי. ואם נמצא מחק שם שיפסול השטר. משום דשובר בעלמא יהא צריך לשומרו מהעכברים. תשובת הרמב"ן סימן ק':

אמר לו רבי יוסי כך יפה לו וכו'. פירש הר"ב יפה לו למלוה שיהא הלוה צריך וכו' דעבד לוה לאיש מלוה. גמרא. ולאו דוקא לוה. אלא הוא הדין בכל חוב. כמו כתובה שכתבתי בריש פ"ב דכתובות. וכן שטרי מקח כדאמרינן בגמרא. תוספות דכתובות דף ט"ז ע"ב: