Tractate Beitzah - Chapter 5 - Mishnah 4

הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. בְּיוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל. הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ תְּבָלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִסָּתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה פוֹטֵר בְּמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ:

כרגלי השואל. שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות, דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה. ואפילו לא בא ליד השואל אלא ביו״ט דלאו ברשותיה קיימין בבין השמשות, הרי אלו כרגליו של שואל. ואם שאלו ביו״ט משחשיכה, הרי הן כרגלי המשאיל, לפי שקנה שביתה אצל בעליו. ואפילו היה רגיל להשאיל בכל יו״ט:

האשה ששאלה מחברתה תבלין. לקדרתה:

ומים ומלח. לעיסתה:

הרי אלו. הקדרה והעיסה:

כרגלי שתיהן. אין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות לילך. דכיון דביום טוב שאלה, קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן:

שאין בהם ממש. אין ניכרות לא בקדרה ולא בעיסה. כגון שהתבשיל עבה ואין המים נכרים בה, הילכך אין מעכבות הולכתן. ובמלח לא פליג רבי יהודה, דמיירי בעיסה שנלושה במלח שהיא גסה ועבה, שהיא נכרת ויש בה ממש. ואין הלכה כר׳ יהודה:

מערב י"ט. כתב הר"ב ואפי' לא בא ליד השואל אלא בי"ט והשואל דקא תני. בדבורא בעלמא. ולא משך מבעוד יום. וקמל"ן כיון דאסמכיה ברשותיה אוקמיה. רש"י:

ביום טוב. כתב הר"ב ואפילו היה רגיל להשאיל בכל י"ט. פי' להשאיל כלי זה. להשואל הזה. וכיון דבערב י"ט זה לא א"ל לא אוקמיה ברשותיה. משום דמימר אמר דלמא משכח אינש אחרינא. ואזיל ושאיל מיניה. גמ':

כרגלי שתיהן. ובגמ' פריך אמאי לא בטלו מים ומלח אגב העיסה. ומסיק משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין. וכל דבר שיש לו מתירין החמירו חכמים דאפילו באלף לא בטיל. והא דבספ"ג דחלה תנן. הטבל שלא במינו בנותן טעם. והרי טבל דבר שיש לו מתירין הוא וכמו שכתבתי שם. וה"נ מים ומלח עם הקמח מין בשאינו מינו הוא. תרצו התו' דכיון דהעיסה אינה נלושה. אלא ע"י המים [*[והמלח]. והקדירה נתקנה בשביל התבלין ו]הוי מין במינו. כשנתערבו זה בזה כיון דבלאו הכי לא מיתקנה. והר"ן מסיק בנדרים פ"ו דף נ"ב דשאני בין יש לו מתירין לאחר זמן. ובין יש לו מתירין עכשיו. כגון עיסה זו שאף מים ומלח מותרין עכשיו. במקום שרגלי שתיהן שוים בה. ולפיכך אף במין בשאינו מינו. לא בטיל והביא ראיה לדבר: