Tractate Beitzah - Chapter 4 - Mishnah 7

אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר לֹא מִן הָעֵצִים, וְלֹא מִן הָאֲבָנִים, וְלֹא מִן הֶעָפָר, וְלֹא מִן הַמַּיִם, וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹמֵד אָדָם עַל הַמֻּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר, מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּרְשֹׁם וְיֹאמַר, מִכָּאן וְעַד כָּאן:

אין מוציאין את האור. משום דמוליד ודמי למלאכה, שבורא האש הזה ביו״ט:

מן העפר. יש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אור ממקום מחפורת שלה:

ולא מן המים. נותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת, ומביאים נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת:

רעפים. כלי חרס חלולים באמצען שמכסים בהן הגגות:

אין מלבנין. באור:

את הרעפים. דוקא ברעפים חדשים משום דמשוי ליה מנא בהיסק זה, שהן מתחסמין ומתחזקים על ידי האור:

ועוד אמר ר״א. משום דתנא אחת לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי, קאמר ועוד:

עומד אדם על המוקצה. הצריך הזמנה, והזמנה מועלת לו:

ערב שבת בשביעית. שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה. והוא הדין במעושר ובשאר שני השבוע. אלא אורחא דמלתא נקט, דסתם מוקצה לאו מעושר הוא, דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה:

מכאן אני נוטל למחר. וסגי בהכי דיש ברירה:

עד שירשום. בסימן, דאין ברירה. והלכה כחכמים:

אין מוציאין את האור לא מן העצים כו'. כגון שחוככין אותן זו בזו. או מכין זו בזו עד שתצא האש. רמב"ם ריש פרק ד' מהלכות יו"ט:

[*ואין מלבנין את הרעפים. הר"ב הקדים לפרש הרעפים קודם שפירש על אין מלבנין כו'. וכן הוא ג"כ בפירש"י אך שם גרס במשנה ולא מן המים ולא מן הרעפים. ואין מלבנין כו'. אכן ל"ג להו הרי"ף והרא"ש להא דלא מן הרעפים וכן אינו בטור סימן תק"ב]:

ועוד אמר ר"א כו'. כתב הר"ב משום דתנא אחת לקולא. כ"כ רש"י וקשיא ליה דהא אפסיקוהו במלתא אחריתא. ובכי הא לא שייך למתני ועוד. כמה שכתבתי במשנה ה' פרק ב' דערובין. תירצו התוספות דהתם דהוה חדא לחומרא וחדא לקולא. כי אפסיק לא שייך למתני תו ועוד. אבל הכא דתרי קולי נינהו. שייך למתני ועוד אע"ג דאפסיק. והא דאפסיק משום דבעי למתני מילי דאור גבי הדדי. [*ותמהני דהא התם הוו נמי תרתי לחומרא. ולא חדא לחומרא וחדא לקולא. אבל בתוספות דהתם דף כ"ג. כתבו בזה הלשון. בתרי קולי שייך למתני ועוד. אע"ג דאפסיק במלתא אחריתא דכח דהתירא עדיף ע"כ. ונמצאו תרי קולי בהדדי. וגם ועוד כו' במשנה ב' פרק ט' דנדרים. אך לא אפסיק במלתא אחריתא] והר"ן כתב כיון דבמאי דאפסיק סבירא ליה איהו נמי לא הוי הפסק:

ערב שבת. לרבותא נקט ע"ש דאע"ג דסתים לן תנא במשנה ד' פרק כ"ד דשבת כר"ש דלית ליה מוקצה. וכמ"ש עוד הר"ב בספ"ג דשבת אפ"ה בהך מוקצה דגרוגרות וצמוקים. מודה ר"ש משום דדחנהו בידים ולא חזו. שמסריחות [*) כשמתייבשין. הכוונה בשעה שהם מתייבשין והולכין קודם שיתייבשו לגמרי ובד"ח הקיפו אותה ללא צורך.] כשמתייבשין. קודם שייבשו. כדאיתא בפרק ג' דשבת בגמרא דף מ"ה. ובסוף מכילתין. ופסקוהו כל הפוסקים. כמ"ש בטור בסי' ש"י. נ"ל. ומ"ש שאין מעשר כו' דאין מגביהין כדבפירקין דלקמן משנה ב'. ומ"ש ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה. וגמר מלאכת הגרוגרות בסוף פ"ק דמעשרות. ואפ"ה שבת קובעת למעשר כדאשכחן לר"א בתרומה דקובעת למעשר קודם גמר מלאכה. כדתנן במשנה ד' פ"ב דמעשרות. גמרא:

ואומר מכאן אני אוכל למחר. ובמשנה ג' דפ"ק ליכא דס"ל הכי. אלא או מנענע כב"ש. או אומר זה וזה כב"ה. ופי' התוס' [*ע"פ הירושלמי] דר"א שמותי הוא. כלומר מתלמידי שמאי. וכב"ש ס"ל אלא דמוקצה דבעלי חיים עדיף ומחמירין טפי לעיל גבי בעלי חיים:

וחכמים אומרים עד שירשום וכו'. כב"ה דלעיל. והכא מחמירין ובעי שירשום. משום דאקצייה בידים. ומ"ש הר"ב דאין ברירה. וכ"כ רש"י והר"ן. ועיין מ"ש בזה פ"ק משנה ג'. ודע דמסקינן בגמרא דלחכמים אין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ומהני ליה דלא בעינן שיראה פני הבית. והכא שאני דכיון שאמר מכאן וכו' קבעה ליה. והוא הדין בחול נמי קבעה ליה. אלא דגבי שבת קמ"ל. דטבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן. ולא אסרי אלא לכתחלה. [*ועי' במקומות שהראיתי עליהם בסוף משנה ג']: