Tractate Beitzah - Chapter 1 - Mishnah 2 ביצה פרק א׳ משנה ב׳

השוחט חיה ועוף. הבא לשחוט חיה ועוף ונמלך בב״ד כיצד יעשה:

ב״ש אומרים. ב״ד מורין לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר נעוץ שהכינו מבעוד יום, כלומר שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה בו. ומיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח הראוי לכיסוי, שאינו מחוסר כתישה:

דקר. יתד שנועצים בארץ. לשון וידקור את שניהם (במדבר כ״ח):

שאפר כירה מוכן הוא. לאו אמלתייהו דב״ש וב״ה קאי, אלא מלתא באנפי נפשה היא, וה״ק ואפר כירה מוכן הוא ואינו צריך הזמנה דדעתיה עלויה. ולא שנו אלא שהוסק מערב יו״ט, אבל הוסק ביו״ט אסור, דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול. ואם ראוי לצלות בו ביצה, שעדיין הוא רמץ חם, אע״פ שהוסק ביו״ט מותר לכסות בו, דאיידי דחזי להפוכי ביה לצלות בו ביצה שקיל ליה נמי ומכסה בו:

יחפור בדקר. וכתב הר"ב דמיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח וכו' שאינו מחוסר כתישה. דכתישה תולדה דטוחן היא. רש"י. אבל מה שנוטל העפר ועושה גומא. אע"ג דקיי"ל חורש בכל שהוא במשנה ב' פי"ב דשבת. ואע"ג דהכא לאו לחרישה צריך לגומא. הא קיי"ל כר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ב דשבת גם בפרק י' משנה ה'. אמרינן בגמ' דה"מ היכא דמתקן. הכא מקלקל. כלומר דמיירי במקום שהגומא מקלקל כמו בבית או בחצר. אבל בשדה לא. וכ"כ המגיד בפ"א מהל' שבת. ואע"ג דבמקלקלים נמי יש בו שבות כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ג דערובין. הרי כתבו התוס' דהכא משום שמחת יו"ט מותר לכתחלה. וכבר כתבתי כיוצא בזה בשם הר"ן דמשנה ג' פכ"ב דשבת. אלא דהכא הצריכוהו לדקר נעוץ כמ"ש לקמן בס"ד:

שאפר כירה מוכן כו'. כתב הר"ב אבל הוסק ביו"ט אסור כו'. עיין משנה ג' פ"ד וסוף מכילתין דביו"ט קיי"ל כמ"ד מוקצה אסור. ומיהו התוס' כתבו דהכא כ"ע ס"ל דאסור דהוי נולד גמור דמעיקרא עצים והשתא אפר: