Tractate Beitzah - Chapter 3 - Mishnah 2

מְצוּדוֹת חַיָּה וָעוֹף וְדָגִים שֶׁעֲשָׂאָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לֹא יִטֹּל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וּמַעֲשֶׂה בְנָכְרִי אֶחָד, שֶׁהֵבִיא דָגִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר, מֻתָּרִין הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין רְצוֹנִי לְקַבֵּל הֵימֶנּוּ:

ומעשה בנכרי אחד. חסורי מחסרא והכי קתני, ספק מוכן אסור ורבן גמליאל מתיר, ומעשה בנכרי אחד וכו׳. ואין הלכה כרבן גמליאל, אלא פירות ודגים שהובאו ביו״ט ספק נלקטו היום ספק מאתמול, ספק נצודו היום ספק מאתמול אסורים. וכל שאסור לאכלו אסור לטלטלו. ואם צורתן מוכחת עליהן כגון פירות דכמושין שאי אפשר שנלקטו היום, וכן דגים שהביאום ממקום רחוק שאי אפשר שנצודו היום, מותרין. ודבר מוכן שבא מחוץ לתחום בשביל ישראל, אסור לאותו ישראל שהובא בשבילו ולכל בני ביתו ומותר לישראל אחר. ופירות או דגים שנתלשו או נצודו ביו״ט ראשון מותרין לערב בליל יום טוב שני בכדי שיעשו, חוץ משני ימים טובים של ראש השנה שהם אסורים עד מוצאי יו״ט שני בכדי שיעשו. ופירוש כדי שיעשו, כדי שיתלשו הפירות ממקום שנתלשו ויביאו אותם מן המקום שהביאום. ועיר שדלתותיה נעולות בלילה צריך שימתין לבוקר בכדי שיעשו:

אלא שאין רצוני לקבל ממנו. שאני שונא אותו:

לא יטול מהן ביו"ט. דספק מוכן אסור כמ"ש הר"ב. וטעמא כתב הר"ן בפ' שואל משום דכל שיש באותו מין במחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומו ולא מבערב ע"כ. ובפ"ק משנה ד' כתבתי טעם אחר בשם המגיד. ואע"ג דמשנתינו סתמא קתני ביו"ט ולא חילקה בין ראשון לשני מ"מ הסכים הר"ן להתיר בשני שא"א שיבא לפניך ספק מוכן ביום שני אלא בב' ספיקות שהיום עצמו ספק קדש כיון דאנן לא עבדינן יו"ט שני אלא משום מנהג אבהתין וכי היכי דלדידהו ספק ה"נ לדידן. וספק ספיקא אית לן למשרייה אפילו בדבר שיש לו מתירין. ועיין במשנה ב' פ"ד דסוכה בבבת ושאר כל הימים כו'. ומ"ש הר"ב באיסור לקיטת פירות לפי שלקיטה דמיא לקצירה בטעם שכתבתי ריש פירקין. וכתב שם הר"ן ואף לקיטת פירות הנפסדים כתותים וענבים אסרו לפי שהלכו אחר רובה של לקיטה ע"כ. ובכאן לא התנה הר"ב שיהא בשביל ישראל כדלקמן בתחום. משום דכל שבמחובר יש בו משום מוקצה. ומש"ה אפילו תלשן לעצמו אסורים וכן כל ששייך בו איסור מוקצה אסור לו להנות ביו"ט ממלאכתו של נכרי אע"פ שעשאה לעצמו. ועיין סוף פי"ו דשבת דהתם נמי אסור לשתות בעצמו. ובנר כתב ב"י סי' תקט"ו הא לא נגע. ובכבש כבר פי' שם שכבש חלקה. וא"כ י"ל דמיירי שעשאה מנסר או לוח שכבר הוכן לישב. או לשכב עליו בשבת ולא הוקצה כך נראה לי. ולפי מ"ש דמיירי הכא כשלקטן לעצמו. אתי שפיר נמי דלא הצריך הר"ב להמתין לערב בכדי שיעשו. משום דכיון שאין האיסור אלא משום דהוקצה לכל ישראל. כשיצא היום שכבר עבר איסור מוקצה אינו אסור כלל משום מעשה הנכרי אלא מותר מיד כדחזינן בהנהו דסוף פי"ו דשבת. שאפילו בשבת עצמו לא אסרו להנות ממעשה הנכרי כיון שאין בהם מוקצה. וכמ"ש. וכדתנן נמי בהדיא במשנה ה' פ"ב דמכשירין לענין מרחץ. וכ"כ הרא"ש. ואם לקטן בשביל ישראל זה אם מותרים לישראל אחר לערב מיד יש מחלוקת בין הפוסקים כמ"ש ב"י בסימן תקט"ו ואני לא באתי אלא לפרש דברי המשנה ופירושה. ומ"ש הר"ב ודבר מוכן שבא מחוץ לתחום. בוודאי בא מחוץ לתחום מיירי. והספק פירשו במשנה ו' פ"ב דמכשירין. ואסור זה פירש הרא"ש באכילה. אבל בטלטול שרי דכיון דשרי לישראל אחר באכילה. אין לו דין מוקצה לאסור בטלטול. וטעמא דאסור לכל בני ביתו כתב המגיד בפ"ב מהלכות יו"ט דאדעתייהו נמי הביא כדאמר בפרק בכל מערבין [עירובין דף מ"א ע"א כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא] ובטעמא דמותר לישראל אחר. משא"כ בנר שהדליק הנכרי בשביל ישראל דתנן סוף פרק ט"ז דשבת. ולא חלקו בינו לבין חבירו. כתב רש"י די"ל דגבי אסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודיין אם אסרוהו ע"ז. טעם אחר נ"ל דחוץ לתחום אסור גזירה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאחר דליכא למגזר ביה שאינו מכירו. ע"כ. ומ"ש הר"ב דמותרין לערב בליל יו"ט שני עיין ריש פ"ק מ"ש שם:

מותרין הן. בטלטול. ומיהו באכילה מודה דאסורים. והכי איתא בגמרא. הר"ן. וא"כ ת"ק דפליג עמיה בטלטול איירי. וז"ש הר"ב וכל שאסור לאכלו אסור לטלטלו. לא משום דעד השתא לא איירינן אלא באכילה אלא שבא לפרש כל דיני ספק מוכן: