Tractate Zevachim - Chapter 8 - Mishnah 12

חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, יָצָא אַחַד מֵהֶן לַחוּץ, הַפְּנִימִי כָּשֵׁר. נִכְנַס אַחַד מֵהֶן לִפְנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַכְשִׁיר בַּחִיצוֹן, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בַּחוּץ, לֹא עָשָׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּיוֹצֵא, מְקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בִּפְנִים, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּנִּכְנָס. נִכְנַס לְכַפֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִפֵּר, פָּסוּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּכַפֵּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הִכְנִיס שׁוֹגֵג, כָּשֵׁר. כָּל הַדָּמִים הַפְּסוּלִין שֶׁנִּתְּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא הִרְצָה הַצִּיץ אֶלָּא עַל הַטָּמֵא, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא:

יצא אחד מהן לחוץ. חוץ לעזרה:

הפנימי כשר. ונותן ממנו מתנותיו והקרבן כשר:

וחכמים פוסלין. דכתיב (ויקרא ו׳) אשר יובא מדמה, ואפילו מקצת דמה, פסול. מדלא כתיב את דמה:

ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ. כלומר, ומה חוץ, שהוא מקום שהמחשבה פוסלת בו שאם חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמה לחוץ, פסולה:

לא עשה. אצל מוציא מקצת דמה לחוץ את המשוייר בפנים כיוצא, כדאמריתו הפנימי כשר. מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים. כלומר היכל שהוא מקום שאין מחשבה פוסלת בו. שאם שחט על מנת ליתן את הנתנים בחוץ בפנים כשר, אינו דין כו׳. ואין הלכה כר׳ יוסי הגלילי. ודוקא בדם הוא דאמרינן דאם יצא חוץ לעזרה או נכנס בפנים להזות ממנו בהיכל נפסל. אבל בשר קדשים נהי דאם יצא לחוץ נפסל ואסור באכילה, דכתיב (שמות כ״ב) ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו, דהיינו קדשי קדשים חוץ לעזרה וקדשים קלים מחוץ לעיר, נעשה כאילו הוא בשר בשדה והרי הוא טריפה ולא תאכלו. מכל מקום אם נכנס לפנים אל תוך ההיכל לא נפסל בשביל כן ומותר באכילה, דאמר קרא אשר יובא מדמה לא תאכל, מדמה ולא מבשרה:

עד שיכפר. בהיכל:

ר׳ יהודה אומר כו׳. והלכה כר״י:

ואין הציץ מרצה על היוצא. ואע״ג דפסולים שעלו לא ירדו, ארצויי מיהא לא ארצו, דכתיב בציץ (שם כ״ח) ונשא אהרן את עון הקדשים, ובפרשת אמור כתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו׳ וטומאתו עליו, מה קדשים האמורים להלן בטומאה הכתוב מדבר, אף עון קדשים האמורים בציץ בטומאה הכתוב מדבר:

שאין המחשבה פוסלת בפניס. כדתנן ספ"ג:

אע"פ שלא כפר פסול. דיליף לכפר דהכא בחטאת חיצונה מלכפר דחוץ [דמזהיר לאדם שיעמוד חוץ]. וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקדש. (ויקרא ט״ז:י״ז) מה להלן בבואו לכפר משמע מתחילת ביאת המכפר הלכך כתיב לכפר ועדיין לא כפר משמע אף אשר יובא מדמה לכפר בתחלת הבאתה ע"מ לכפר משמע שנפסל. גמרא:

עד שיכפר. דלא יליף לכפר דבבהמה מלכפר דבבואו דבאדם אלא מלכפר דבבהמה ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת [אשר הובא את דמם לכפר] (שם) מה להלן בשכפר דהא שריפה בתר כפרה הוא אף כאן בשכפר. גמרא:

אם נכנס שוגג כשר. הא מזיד פסול בשכפר. כדדייקינן בגמרא מברייתא דדריש לכפר דבפר חטאת כר"ש. והרמב"ם בפ"ב מהלכות פה"מ לא כתב כן והאריך בזה הכ"מ:

שהציץ מרצה על הטמא. ועיין בפירש הר"ב מ"ד פרק בתרא דעדיות ומ"ש הר"ב דכתיב בציץ ונשא וגו' ובפרשת אמור כתיב [כו']. כן כתב הרמב"ם וגם במ"ג פ"ג דמנחות הראה מקום על פירושו בכאן. אבל הר"ב לא פירש שם כן. וכדבריו דהתם איתא בגמרא שם [דף כ"ה] וכן במכילתין פ"ב דף כ"ג. גם בפ"א דפסחים דף י"ז ופ"ק דיומא דף ז'. ועוד דלדרשא דהתם אתי שפיר הא דאיצטריך למתני ואינו מרצה על היוצא. אף על גב דאינו מרצה אלא על הטמא בלבד: