Tractate Zevachim - Chapter 3 - Mishnah 1

כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְשֵׁרָה בְּזָרִים, בְּנָשִׁים, וּבַעֲבָדִים, וּבִטְמֵאִים, אֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָׂר. לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בְּמַחֲשָׁבָה. וְכֻלָּן שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:

כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה. והוא הדין דאפילו לכתחילה שוחטין. דכתיב (ויקרא א׳:ה׳) ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, מקבלה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזרים ובפסולים. ולא קתני ששחטו דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא, אלא,. משום טמאים בלבד, דטמא לכתחילה לא ישחוט, גזירה שמא יגע בבשר. וטמא ששחט בקדשים וכשרים לא משכחת לה, אלא בסכינא אריכא, וכגון שהוא עומד חוץ לעזרה ושוחט הבהמה שבתוך העזרה, דהא שחיטת קדשים בעזרה הויא, ואין טמא נכנס לעזרה. ובנטמא בשרץ, שאינו מטמא את הסכין, דלאו אב הטומאה הוא. או בטמא מת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה, אבל בסכין לא, שטמא מת מטמא את הסכין להיות אב הטומאה כיוצא בו, והסכין מטמא את הבשר:

לפיכך הן פוסלים. את הקרבן במחשבה. הואיל וראויין לעבודה זו, מחשבתן מחשבה ופוסלת:

וכולן. הפסולים:

שקבלו את הדם על מנת לאכול ולהקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

אם יש דם הנפש עוד בבהמה, יחזור הכשר לעבודה ויקבל ויזרוק, והזבח כשר. שאין מחשבתן של אלו פוסלתן בקבלה, לפי שאינן ראוין לה, ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי, ובמקום הראוי לעבוד, דכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב, בראוי להקרבה הכתוב מדבר:

בזרים בנשים וכו'. יש לדקדק אמאי תני להאי טפי משאר כל הפסולים והרי לכולם למדנו דדוקא מקבלה ואילך כו' כדפי' הר"ב ובריש חולין כתבו התוס'. דנשים איצטריך משום דבשאר עבודות פסולות אפילו כהנות:

ובטמאים. ה"ג ולא כיש נוסחאות דל"ג. דהא כתב הר"ב דמש"ה תני ששחטו דיעבד והוא מהגמרא. וכן בברייתא שבגמ' גרסי' בהדיא. ומ"ש הר"ב בסכינא אריכא לשון התוס' הקשה הר"ר אפרים איך יתכן שיהיה כל כך ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל כדתנן בפ"ק דכלים ע"נ מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם. וכל ע"נ ארוכה קל"ה אמות [כדתנן במדות פ"ב מ"ה] והיאך יתכן שיהיה סכין ארוכה כ"כ. ותירץ דמשכחת לה. דשחיט דרך גגין ועליות דלא נתקדשו. ע"כ. ומ"ש הר"ב כגון שהוא עומד חוץ לעזרה וכו' ואין טמא נכנס לעזרה גמרא. ומסיים הרמב"ם או אם שגג ונכנס לעזרה. [או] שעבר ג"כ. ומ"ש הר"ב ובנטמא בשרץ כן לשון רש"י וה"ה לשאר טמאים שאינם מטמאים כלים. וכדתני להו בסוף זבים. ומ"ש הר"ב והסכין מטמא את הבשר. לשון התוס' ואע"ג דדם קדשים אינו מכשיר [כדתנן במ"ד פ' בתרא דעדיות] חיבת הקדש מכשרת. או כשהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כדאמר בפ"ק דפסחים ע"כ. עיין בפי' הר"ב במ"ג פ"ב דעדיות ומ"ש שם בס"ד:

וכולן. עיין בפירוש הר"ב ברפ"ק דמעילה דכתב שאם היה הפסול שקבל פסול טומאה דאין לו תקנה בחזרה. ועיין מ"ש שם. ועיין במשנה דלקמן:

שקבלו את הדם. או הוליך או זרק. הרמב"ם פי"ד מה' פסולי המוקדשין:

יחזור הכשר ויקבל. מ"ש הר"ב ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה. ובדבר הראוי. ובמקום הראוי לעבוד. מימרא דרבא פרק דלעיל דף כ"ו ופירש"י בראוי לעבוד כהן כשר. ובדבר הראוי לעבודה. לאפוקי מנחת עומר שהיא של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר. ולא משום קרבן אתיא. ומנחת קנאות שהיא של שעורים דפסלה משום דחטאת קרייה רחמנא. ובמקום הראוי לאפוקי נפגם המזבח. דכתיב וזבחת עליו בזמן שהוא שלם. דעליו כולו משמע. הכי מפרש במנחות [פ"ק דף ה' [ע"ב]]. ועיין בפי' הר"ב ספ"ט וגם מ"ש ברפ"ו. ואגב ריהטא הוא דנקט הר"ב לכולה מימרא ולא היה צריך לענין משנתינו אלא במי שראוי לעבודה. וכן רש"י והרמב"ם לא כתבו לאינך בכאן. אבל בסוף משנה דלקמן כתבם: