Tractate Zevachim - Chapter 11 - Mishnah 7

אֶחָד שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ, אֶחָד קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֶחָד קָדָשִׁים קַלִּים, טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים קַלִּים אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אִם בִּשֵּׁל בּוֹ מִתְּחִלַּת הָרֶגֶל, יְבַשֵּׁל בּוֹ אֶת כָּל הָרָגֶל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד זְמַן אֲכִילָה. מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, מְרִיקָה כִּמְרִיקַת הַכּוֹס, וּשְׁטִיפָה כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס. מְרִיקָה בְּחַמִּין וּשְׁטִיפָה בְּצּוֹנֵן. וְהַשַּׁפּוּד וְהָאַסְכְּלָה מַגְעִילָן בְּחַמִּין:

ואחד שעירה לתוכו רותח. מדכתיב (ויקרא ו כא) וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר. דסמך ישבר אצל בו, ולא כתיב ואם בכלי חרש תבושל ישבר, למדרש, אם נבלע בו מכל מקום ישבר:

קדשים קלים אינן טעונים מריקה ושטיפה. מודה ר׳ שמעון דבעו הגעלה ברותחין, שהרי הטעם הבלוע נעשה נותר ופולטו לאחר זמן בהיתר אם לא יגעילנו. ומתורת מריקה ושטיפה הוא דממעט ר׳ שמעון לקדשים קלים, דמריקה ושטיפה דקדשי קדשים צריך שיהיה במים ולא ביין ולא במזוג, ואם בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי, וצריכים מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ואילו קדשים קלים לר׳ שמעון מגעילן אפילו ביין ואפילו במזוג רותחים, דלא קפדינא אלא להגעיל איסור הנבלע, ואין צריך להגעיל אלא מקום הבשול בלבד, ואחר ההגעלה אין צריך שטיפה בצונן, דכל הנך גזירת הכתוב נינהו בחטאת ובקדשי קדשים, ולא בקדשים קלים. ואין הלכה כר׳ שמעון. דדוקא תרומה ממעטינן מכל הני דאמרן דכתיב יאכל אותה, ותניא, אותה פרט לתרומה שאין לה תורת מריקה ושטיפה כקדשים. אבל קדשים קלים שוין הן לקדשי קדשים לכל תורת מריקה ושטיפה. ובפירוש מריקה ושטיפה נחלקו תנאים בברייתא, יש שאומר מריקה הגעלה בחמין ושטיפה בצונן. ויש מי שאומר מריקה ושטיפה שתיהן בצונן לבתר הגעלה, כדתנן לקמן בסמוך, אלא שמריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, שזה מבחוץ וזה מבפנים, כלומר שטיפה מבחוץ ומריקה מבפנים. והלכה כדברי האומר מריקה בחמין ושטיפה בצונן:

יבשל בו [את] כל הרגל. בלא מריקה ושטיפה, ולבסוף ימרוק וישטוף. לפי שכל יום נעשה גיעול לחבירו, דמתוך ששלמים מרובים ברגל אין בלוע שלהן נעשה נותר, שהרי זמן שלמים לשני ימים, וכי מבשל ביה שלמים האידנא והדר מבשל ביה שלמים למחר משלמים שנשחטו ביום המחרת, פולט מה שבלע אתמול ובולע מן האחרונות, נמצא שאינו בא לידי נותר:

וחכמים אומרים עד זמן אכילה. שלא יהא בין סוף הבשול לתחלת מריקה ושטיפה אלא זמן אכילה בלבד ולא יותר מזה. דכתיב ומורק ושוטף, וכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה, ולמה סמכן הכתוב, לומר לך שממתין זמן אכילה בלבד והדר עביד ליה מריקה ושטיפה בו ביום מיד. והלכה כחכמים:

האסכלה. גראדיל״א בלע״ז. והיא עשויה כעין שבכה וצולין עליו צלי:

מגעילן. בחמין:

אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. פירש הר"ב דכתיב אותה פרט לתרומה. דאי למעוטי קדשים קלים. מקדשי קדשים דכתיב בהדיא אמעוטי. וכיון דאמעוטי קדשים קלים כ"ש תרומה ולמאי איצטריך אותה אלא דלא תמעוט אלא תרומה בלבד דאין מיעוט אחר מיעוט. אלא לרבות. תוספות:

טעונין מריקה ושטיפה. ואין הפרש בזה בין כלי חרס לזולתם ואין כלי חרס טעונים שבירה אלא בחטאת בלבד. הרמב"ם. מדשבקה מתניתין לשבירה. והכ"מ בפ"ח מהל' מה"ק הביא ראיה לדבריו מלשון התוספתא בכה"ג. והיה יכול להביא ראיה ממשנתינו זו. וכבר כתבתי במ"ד דלהר"ב ורש"י שבירת כלי חרס נמי בקדשים קלים. וכן דעת הראב"ד בהשגותיו לפרק הנזכר ואפשר לי לישב לדבריהם דמדסיים במתניתין דלעיל במריקה ושטיפה נקט נמי בה. וכן בתוספתא שהביא הכ"מ. אבל ה"ה לשבירה:

רש"א קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה. מפרשים בגמרא דאיהו איצטריך אותה לפרט לפסולה שאין דמה טעון כבוס כמ"ש במ"ב. כלומר ואע"פ שהיתה לה שעת הכושר. והשתא לת"ק דהכא כי היתה לה שעת הכושר דמה טעון כבוס ומתניתין דלעיל דלא כת"ק דהכא. והכי מוכח בהדיא בגמרא דהתם [דף צ"ג] דמייתי עלה דמתניתין פלוגתא דר"ע ודר"ש בברייתא דלר"ע היתה לה שעת הכושר טעון כבוס ומפרש דבפלוגתא דאותה קא מיפלגי. דלר"ע אותה פרט לתרומה. ולר"ש פרט לפסולה. ומפני כן אני תמה על הרמב"ם דבפ"ח מהל' מה"ק פסק לסתמא דלעיל. ופסק נמי לדברי ת"ק דהכא. והא הוו תרתי דסתרן אהדדי. והראב"ד לא השיגו. וגם הכ"מ לא העיר בזה. ולי צ"ע *) עי' בלח"מ מה שתירץ בזה. (נמוקי הגרי"ב)::

אין טעונים מריקה ושטיפה. ומ"ש הר"ב ולא במזוג. פירש"י מים ויין כאחד שני חלקי מים ואחד יין. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי. דאמר קרא (ויקרא ו׳:כ״א) ואם בכלי נחשת בושלה ואפילו במקצת כלי. גמרא. ומ"ש הר"ב ואילו קדשים קלים לר"ש א"צ להגעיל אלא מקום בישול בלבד גמרא. וצ"ל דבמריקה ושטיפה גזירת הכתוב הוא ולא משום דמפעפע בכולו. דא"כ לר"ש היה צריך בהגעלה נמי להגעיל כולו. ואפשר נמי לומר דהכא כשמקצת הכלי על האש שמבשל בו [חם] ושאר הכלי צונן אבל כשכל הכלי חם פשיטא דמפעפע בכולו. וצריך הגעלה לכולו. וע' בתוספות דצ"ו רע"ב. ומ"ש הר"ב בכאן דהל' כמ"ד מריקה בחמין. עמ"ש בזה לקמן במקומו בס"ד:

יבשל בו את כל הרגל. פירש הר"ב דמתוך דשלמים מרובים ברגל כו' שהרי זמן שלמים לשני ימים כו'. וכן פירש"י ומסיים ואם בא לבשל חטאת. זהיר לבשל אחריו שלמים בו ביום. ופולט את החטאת ובולע את השלמים. ע"כ [*ועיין במשנה דלקמן]. אבל הרמב"ם פירש יבשל בו את כל הרגל. ר"ל יבשל בו כל היום כל ימות הרגל. וענין כל זה שאם יבשל בו אלו הקדשים. יצטרך למרוק הכלי ואז יבשל בו קדשים פעם שנייה. ורבי טרפון אומר שבמועד אין מחוייבין למרוק הכלי כשתכלה האכילה. אבל ראוי לו למרוק אותו בסוף היום מפני שהוא עסוק בשמחת הרגל. ועכ"פ צריכין מריקה לדברי הכל ואז מבשלים בהם ממחרת. שאילו לא נמרקו. אותו השמנונית המדבק בכלים יהיה נותר ואסור ממחרת לבשל בהם. וחכ"א שלא יאחר למרקן אלא כפי זמן אכילה בלבד וכשתכלה האכילה ממרק אותן. ע"כ. ועמ"ש בסמוך:

וחכ"א עד זמן אכילה. פירש הר"ב שלא יהא כו' אלא זמן אכילה כו'. [*לפי זה לא ה"ל להר"ב לגרוס תיבת עד. וכן רש"י בפירוש הברייתא השמיט תיבת עד ודקדקו התוספות דהכי שפיר טפי דלא לגרוס עד. דלא חייב הכתוב אלא עד אחר שנעשה נותר דאל"כ אלא אף קודם לכן א"כ לר"ט מאי מהני גיעול דלחברו כיון שכבר הוזקק למריקה ושטיפה. ע"כ. ומזה אני תמה על הר"ב שפירש שממתין זמן אכילה בלבד והדר עביד ליה מריקה ושטיפה בו ביום מיד דאם כן מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר הוא. ותקשה לר"ט. ומיהו בזה אפשר לי לתרץ דס"ל להר"ב דר"ט בהא נמי פליג. אלא דמפירושו בדברי ר"ש דמודה שיגעיל שהרי הטעם הבלוע נעשה נותר כו'. משמע דאזמן דרבנן קאי. וכן נמי בסוף מתניתין ד' שפירש זה חומר אכבוס קאי דכלומר ולא אמריקה ולא אשבירה וכדעת רש"י. ובפירוש החומש בפ' צו מפרש בהדיא דמשום נותר הוא דישבר. ולפיכך אף בקדשים קלים. וכמדומה אני שז"ש הר"ב בכאן בו ביום מיד מדברי הרמב"ם הוא שלמד כן. שכך מפרש זמן אכילה לא שיער הכתוב לזמנו שרשאין לאכלו מן התורה. אלא זמן אכילה כלומר שיעור עת האוכל לכל אדם כשעתו וכזמנו וכנראה מהלשון שהעתקתי לעיל וכן יראה בחבורו פ"ח מה' מה"ק. אבל לפי שהר"ב הולך לשיטת רש"י בפירש דברי ר"ט לא ה"ל לפרש כן בדברי חכמים אלא כמ"ש התוספות והאי זמן אכילה היא האכילה הקצובה בתורה. דלהרמב"ם שאני. שמפרש בדר"ט דבסוף כל יום מורק ושוטף. ומש"ה אע"ג דלרבנן זמן מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר ל"ק לר"ט. דאף לר"ט ממרק ושוטף קודם שנעשה נותר ומידי דהוי לרבנן גופייהו בשעת האכילה שכ' בהדיא בחבורו ומבשל ושונה ומשלש מיד כו'. וממרק ושוטף עד סוף אכילה:

מריקה כמריקת הכוס וכו'. [מבפנים]. ככוס של ברכה. כדאמרינן בברכות דף נ"א שטעון הדחה בפנים ושטיפה מברוץ. רש"י. ולפ"ז גרסינן מריקה ושטיפה בצונן וכדגרס הר"ב לעיל בסמוך. ודשני קרא ולא כתב ומרק מרק או ושטף שטף משום דחד בפנים וחד בחוץ. ונ"א דגרס מריקה בחמין ושטיפה בצונן היא גירסת הרמב"ם ומפרש מריקה כו' כמריקת הכוס כו' וז"ל מריקה ושטיפה הכבוס המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלי יקרא מריקה ותוספות בנקיות יקרא שטיפה והוא שיתן מים לתוך הכלי ואינו ממרק בידו הכלי אלא משפשף. ואמרו מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ומה שאמר כמריקת הכוס וכשטיפת הכוס ר"ל שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם ע"כ. והכ"מ שהעתיק פירש"י על כמריקת הכוס כו' שכ' הרמב"ם בחבורו. לא דק שה"ל להעתיק לשון הרמב"ם שבפירושו. ומעתה הרמב"ם שכתב בחבורו מריקה בחמין ושטיפה בצונן היינו משום דכך היא גירסתו במשנה. אבל הר"ב דלא גרס הכי קשיא לי על פסקו דפסק כמ"ד בברייתא מריקה בחמין דאע"ג דחכמים ס"ל הכי בברייתא מ"מ מחלוקת בברייתא וסתם במשנה הלכה כסתם שבמשנה כדאיתא בפ' החולץ דמ"ב ויש לי לומר דכיון דרבי הוא שסתם כדברי עצמו ורבי חייא העיד דחכמים פליגי עליה לא הוה בכלל סתם דמתניתין ומחלוקת בברייתא אלא כשהסתם שבמשנה היא שםתם רבי כדעת אחר. ומ"מ סברא זו צריכה רבה מנלן למימר הכי. ולכך הקרוב אלי שהר"ב נמשך בפסק אחר הרמב"ם ולא דק דהרמב"ם יש לו גירסא אחרת במשנתינו:

מגעילן. שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד שהנפש מואסת אותה. מגזרת געלה נפשי. ומענין הזה נשתמשו בכל דבריהם גיעול גיעולי עכו"ם ומגעילן וזולתן ר"ל להסיר ההגעלה. הרמב"ם:

בחמין. והתוספות כתבו דאית דל"ג בחמין והיינו דהר"ב מפרש לה מגעילן בחמין ומ"מ קיימו בתוספות גירסת הספר ואין צורך להאריך בזה. [*ועמ"ש בסוף מסכת ע"ז]: