Tractate Makkot - Chapter 3 - Mishnah 10

כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ, אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) בְּמִסְפָּר אַרְבָּעִים, מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַרְבָּעִים שְׁלֵמוֹת הוּא לוֹקֶה. וְהֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְתֵרָה, בֵּין כְּתֵפָיו:

מנין שהוא סמוך לארבעים. שגורם לומר אחריו ארבעים, דהיינו תשע ושלשים. אי הוה כתיב ארבעים במספר, הוה אמינא ארבעים במנינא, השתא דכתיב במספר ארבעים, במספר הגורם לומר אחריו ארבעים, דהיינו תשע ושלשים:

והיכן הוא לוקה את היתירה. שאינה ראויה להשתלש. דתשע ושלשים ראויות להשתלש, שליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו, וזו של ארבעים היכן לוקה אותה:

בין כתפיו. ואין הלכה כר׳ יהודה:

מנין שהוא סמוך לארבעים. הרמב"ם בפירושו ובחבורו [ריש פי"ז] מהלכות סנהדרין יהיב טעמא שהתורה אמרה יכנו במספר כלומר שלא יכנו בלא שעור אלא במנין משוער כפי כח שיוכל לסבול ומה שאמרה ארבעים הוא שאין מוסיפין על מ' אפי' היה חזק ובריא כשמשון. ולפיכך אין משערין להכות יותר מל"ט. שאם יארע שהוסיף והכה עוד אחת נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו. ולא עבר על פן יוסיף:

רבי יהודה אומר ארבעים שלמות הוא לוקה וכו' בין כתפיו. דכתיב (זכריה י״ג:ו׳) מה המכות האלה בין ידיך (ויאמר) [ואמר] אשר הוכיתי בית מאהבי. ורבנן ההוא בתינוקת של בית רבן הוא דכתיב. גמרא: