Tractate Makkot - Chapter 2 - Mishnah 1

Tractate Makkot - Chapter 2 - Mishnah 1

אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין, הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. הָיָה מְעַגֵּל בְּמַעְגִּילָה וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה מְשַׁלְשֵׁל בְּחָבִית וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה יוֹרֵד בְּסֻלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֲרֵי זֶה גוֹלֶה. אֲבָל אִם הָיָה מוֹשֵׁךְ בְּמַעְגִּילָה וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה דוֹלֶה בְחָבִית וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה עוֹלֶה בְסֻלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, גּוֹלֶה. וְשֶׁלֹּא בְדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, אֵינוֹ גוֹלֶה. נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ וְהָרַג, רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ גוֹלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גּוֹלֶה. מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, רַבִּי אוֹמֵר, גּוֹלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ גוֹלֶה:

Comments from Bartenura on Masechet Makkot - Chapter 2 - Mishnah 1

אלו הן הגולין. היה מעגל במעגילה. אבן חלקה עגולה שמעגלין אותה על גבי הסיד או הטיט שבעלייה להשוות הסדקים:

היה משלשל בחבית. מלמעלה למטה:

אבל אם היה מושך במעגילה. ממטה למעלה:

כל שבדרך ירידתו גולה. דכתיב (במדבר ל״ה) ויפל עליו, עד שיהא דרך נפילה. וכל, לאתויי אפילו ירידה שהיא לצורך עלייה:

נשמט הברזל מקתו. מבית יד שהוא תקוע בו:

רבי אומר אינו גולה. רבי סבר ונשל הברזל מן העץ זה עץ המתבקע, ולא עצו שהוא תקוע בו. ורבנן סברי מן העץ, מעצו שהוא תקוע בו. והלכה כחכמים. דעץ המתבקע כח כחו הוא, וע״י כח כחו אינו גולה:

Comments from Tosefot Yom Tov on Masechet Makkot - Chapter 2 - Mishnah 1

חגורין. עיין במ"ד:

היה משלשל בחבית וכו'. קצת קשה אמאי לא קאמר ונפסק החבל ונפל עליו. כדקתני בסיפא ונראה לומר דנפל*) [פי'] שנשמט מידו. ולכך לא ר"ל נפסק. דא"כ לא אתיין כר' דאמר לקמן נפסק אינו גולה. תוס'. ועיין מ"ש במ"ג:

היה יורד בסולם. יש אומרים דתנא לא זו אף זו קתני לא זו מעגל דודאי יש לחייבו גלות. דלמה לא נזהר. אלא אף משלשל חבית דשפיר מיזהר שלא ישבר חביתו אם נפל והרג חייב. ועוד דלא זו אלא אף יורד בסולם דטפי מיזהר כדי שלא יפול. אם הרג חייב. תוס':

כל שבדרך ירידתו גולה. כתב הר"ב דכתיב ויפל וכו'. והרמב"ם הטעים בטעם יפה בפ"ו מהלכות רוצח שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק. ודבר הרוב הוא להיות. שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה. הואיל ולא זרז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה. אבל דרך עלייה אין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא והוא כמו אנוס. ע"כ. ומ"ש הר"ב לאתויי אפי' ירידה שהיא לצורך עלייה. פירש רש"י כגון הרוצה להרים ידו בכח. וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג. דלא תימא הואיל וצורך עלייה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל. [ע"כ]. וכשהרג בעלייתו לאחוריו פטור. והיינו דתנן שלא בדרך ירידתו אינו גולה:

רבי אומר אינו גולה. פירש הר"ב ר' סבר ונשל הברזל מן העץ זה העץ המתבקע מדלא כתיב מעצו. וכתיב מן העץ מוכיח דיש אם למסורת כלומר כמו שנמסרה כתב של תיבה צריכין אנו לדורשה. ולא לפי המקרא ונשל בקמץ הנו"ן והוא מהקל שהוא פועל עומד בעצמו. שהברזל עצמו נשל. ולפי המסורת ונשל לשון רש"י פירושו שהשיל. וכ"כ התוס' שהוא ונישל כמו והשיל. ע"כ. ולא יתכן לפרש הדברים כמשמען שתיבת נשל במקום השיל. דהיאך תתחלף השיל שהוא בנין הפעיל ואב בנשל שהוא נפעל ותולדה. כ"ש שאי אפשר לומר שהמלה בעצמה תחסר הה"א והיו"ד הוראת בנין הפעיל. שהרי לפי המסורת אנו אומרים ושאין לנו אלא ככתוב ואפילו הוראת משך קמ"ץ על האל"ף שיש למקרא אנו בורחים ממנו מפני המסורת גם לא נמצא חסר שתי ההוראות יחד ואף בה"א לבד לא נמצא כי אם בינותי בספרים. ואף בזה יש לפקפק ולומר שאפשר שהוא מהדגוש כמו לקצת מפרשים במלת ודיגום [ירמיה ט"ו ט"ז] על משקל קימו וקיבלו אע"פ שהיו"ד דגושה. ולא כן בדיגום כי נרפה הוא. כמו שנמצאים אחרים נרפים הם ודינם להדגש. אבל יתכן בעיני שהוא דורש ונשל בחירק הנו"ן ולא תמשך עמה יו"ד כלל. וזה כפי המסורת משא"כ כפי המקרא שיקרא נשל בקמ"ץ שאתה מוסיף הברה של אלף או ה"א בין נו"ן לשי"ן כמ"ש רש"י. אבל בקריאת החיר"ק אין כאן משך אות כלל ולפי זה הנו"ן אינה מן היסוד. כי אם להוראת בנין נפעל. ויאמר נא ונשל שע"י הברזל נשל קיסם [אחד] מן העץ המתבקע. ומ"ש הר"ב ורבנן סברי מן העץ מעצו וכו' דסברי יש אם למקרא ונשל קרינא ביה פעל עבר שהוא פועל עומד בעצמו כמו שפירשתי. ומה שכתב הר"ב והלכה כחכמים. דעץ המתבקע כח כחו הוא וכו' כלומר אבל רבי סבירא ליה דהאי לאו כח כחו הוא. והיינו דאמרינן בגמ' וכח כחו לרבי היכי משכחת לה. כגון דשדא פיסא [רגב אדמה] ומחיה לגרמא [עץ החריות] ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא [אשכול התמרים] ואתר תמרי ואזיל תמרי וקטול:

מן העץ המתבקע. יצא קיסם וניתז למרחוקו הרג. רש"י: