Tractate Kiddushin - Chapter 1 - Mishnah 4

בְּהֵמָה גַסָּה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְהַדַּקָּה בְּהַגְבָּהָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּהֵמָה דַקָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה:

במסירה. בעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר או בשערה:

בהגבהה. ולא במשיכה:

נקנית במשיכה. ואע״ג דאפשר בהגבהה, מ״מ נקנית במשיכה, משום דמסרכא, שהיא מתחזקת בצפרניה תמיד ליאחז ע״ג קרקע. ופסק ההלכה, בין בהמה דקה בין בהמה גסה נקנית במשיכה וכ״ש בהגבהה. ומשיכה קונה בסימטא שהיא זוית של רשות הרבים, ובחצר של שניהם. ומסירה קונה ברה״ר, ובחצר שאינה של שניהם. והגבהה קונה בכל מקום. וכל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה. ודבר הנקנה במסירה אינו נקנה במשיכה. וכן דבר הנקנה במשיכה אינו נקנה במסירה:

במסירה. כתב הר"ב בעלים מוסרים כו' וכפירש"י. וכתב הר"ן דלאו דוקא שא"צ שימסרנה מיד ליד אלא כל שאחזה במצותו סגי כו' ואף רש"י ז"ל כו' ועיין לקמן:

בהגבהה. ג' טפחים דנפקא ליה מתורת לבוד. כ"פ רש"י [בגמ'] ולא דמי לעירוב דמשנה ו' פ"ז דערובין שפירש הר"ב דהגבהה טפח סגי לזכות בו. דשאני שתופי מבואות דרבנן לא הצריכו קנייה כל כך. ור"ת מפרש דכל הגבהה בטפח קני. ועיון מ"ש במשנה ג' פ"ג דב"ק:

וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה. כתב הר"ב ופסק הלכה בין דקה בין גסה במשיכה וכ"ש בהגבהה וכ"כ הרמב"ם. ומשמע דבמסירה לא. ש"מ משיכה עדיפא ממסירה וכ"כ המגיד בפ"ב מה' מכירה שכן דעת הרמב"ם וכן דעת רוב הפוסקים. ומ"ש ומשיכה קונה בסימטא [עיין בפירוש הר"ב במשנה ד' פ"ק דב"מ] ובחצר (שאינה) של שניהם וכו' כ"כ הרמב"ם וכתב הר"ן טעמא דמלתא משום דבמשיכה היינו שמושך הדבר ברשותו ואילו ר"ה לאו רשותו הוא שהרי אין לו רשות להביא שם כליו. וכי תימא היאך אפשר. דהא משיכה עדיפא ממסירה כדכתבינן ועוד דבכלל משיכה מסירה שהרי א"צ מיד ליד אלא שיתפסנה במצות המוכר כמ"ש לעיל [וכן דין המשיכה שתהא במצות המוכר וא"נ בפניו שלא במצותו וכן דין המסירה כמו כן עיין בטח"מ סי' קצ"ז וקצ"ח ועיין מ"ש רפ"ו דב"ק] וכיון שהמסירה קונה ברה"ר היאך אפשר שהמשיכה לא תקנה. לאו קושיא היא דכיון שמשך גלי דעתיה דלא ניחא ליה דלקני במסירה אלא במשיכה. [*ומשיכה ברה"ר לאו מידי היא וכדכתיבנא. והא דמסירה אינו קונה אלא ברה"ר או בחצר שאינו של שניהם היינו טעמא] דכיון דבסימטא ובחצר שאינה של שניהם. אפשר למעבד בה משיכה אין המסירה קונה בה. א"נ היינו טעמא דמסירה לא קניא בסימטא משום שכיון שיש רשות לכל א' להניח שם כליו וסתמא דמלתא שהמוכר קדם ומניח שם כליו קודם שבא הלוקח זכה באותו המקום. וה"ל מסירה ברשות מוכר דודאי לא מהניא שהרי רשותו של מוכר מבטלת תפיסתו ע"כ. ודברים הללו כתובים ג"כ בתוס'. ומ"ש הר"ב ומסירה כו' ובחצר שאינה של שניהם. והכניסה שלא ברשות בעל החצר דאל"כ הוי חצר שלו או של שניהם. מ"מ פ"ד מה' מכירה. ומ"ש הר"ב וכל מה שדרכו כו' מסיים הרמב"ם ואפי' שאנו אומרים [בו] שנקנה במשיכה. וסייעתא למה שכתבתי במשנה ב' פ"ג דדמאי. ומ"מ יצא מן הכלל בהמה דקה שכתב כבר הר"ב טעם הדבר משום דמחרכא כו'. ואל תטעה לומר שז"ש לעיל אינו לפי פסק ההלכה שכתב עכשיו. והרמב"ם נשמר מזה שלא לטעות שהוא כתב דין בהמה דקה במשיכה אחר שכתב וכל מה שדרכו בהגבהה כו' להוציאו מן הכלל. ומ"ש הר"ב ודבר הנקנה במסירה אינו נקנה במשיכה. כו' לא ידעתי טעם הדבר דודאי במשיכה דעדיפא ממסירה כמו שכתבתי מהני בדבר הנקנה במסירה דגריע מינה. וכי תימא דסברתו כדעת שאר הפוסקים שסוברים דמסירה עדיפא ובעינן מסירה מיד ליד כמשמעות לשונו בריש מתני' ולא יקשה עליך לשונו שכתב בהמה גסה נקנית במשיכה*) וכ"ש בהגבהה והול"ל לפי"ז ג"כ וכ"ש במסירה. מ"מ קשיא בחלוקה שנייה דדבר שנקנה במשיכה אינו נקנה במסירה. ואי מסירה עדיפא אמאי לא יקנה. אבל לשון הרמב"ם ובמקומות שאמרנו שקונים בהם במסירה. לא תועיל בהם המשיכה והמקומות שתועיל בהם המשיכה. לא תועיל בהם המסירה. ע"כ. ואין זה כפל לשון. לפי שאע"פ שכבר כתב ומשיכה קונה בסימטא כו' וכלשון הר"ב. היה אפשר לומר שהכוונה בזה. שכן עיקר דיניהם לכתחלה. ואי עביד משיכה במקום שתקנו מסירה אי נמי איפכא ה"א דבדיעבד סגי ומהני. להכי שינה עליו לעכב ולומר דלא תועיל וכו':