Tractate Kiddushin - Chapter 2 - Mishnah 9

הַמְקַדֵּשׁ בְּעָרְלָה, בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה, בְּצִפֳּרֵי מְצֹרָע, וּבִשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. מְכָרָן וְקִדֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן, מְקֻדֶּשֶׁת:

המקדש בערלה וכו׳ אינה מקודשת. דכולהו איסורי הנאה נינהו. ערלה, דכתיב לא יאכל, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע:

ובכלאי הכרם. דכתיב (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש, פן תוקד אש:

ובשור הנסקל. דכתיב ביה (שמות כ״א:כ״ח) ולא יאכל את בשרו:

ובעגלה ערופה. דכתיב ביה כפרה כקדשים, שנאמר (דברים כ״א:ח׳) ונכפר להם הדם:

בציפורי מצורע. דתניא, נאמר מכשיר ומכפר בפנים, אשמו של מצורע שהוא מכשיר אותו לאכול בקדשים, וחטאתו שמכפר, ושניהם נעשים בפנים. ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ, מכשיר, צפרי מצורע שמכשירין המצורע לבא אל תוך המחנה, ומכפר, עגלה ערופה, שנאמר בה ונכפר להם הדם, ושניהם נעשים חוץ לעזרה. מה מכשיר ומכפר האמור בפנים, שהם אשמו וחטאתו של מצורע, עשה בו מכשיר כמכפר, דתרווייהו קדשים נינהו ואסורים בהנאה, אף מכשיר ומכפר האמורים בחוץ, שהם צפרי מצורע ועגלה ערופה, עשה בו מכשיר כמכפר להיות אסורים בהנאה. ומאימתי אסורין צפורי מצורע בהנאה, משעת שחיטה. והצפור השחוטה בלבד היא שאסורה בהנאה. ועגלה ערופה, ירידתה אל נחל איתן אוסרתה:

ובשער הנזיר. דאמר קרא (במדבר ו׳:ה׳) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, גדולו פרע שער ראשו יהיה קדוש:

ופטר חמור. נאמר בו (שמות י״ג) וערפתו, ונאמר בעגלה ערופה וערפו, מה עגלה ערופה אסורה בהנאה, אף פטר חמור אסור בהנאה. ואינו אסור בהנאה אלא אחר עריפה:

ובבשר בחלב. נאמר ג׳ פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו, אחד לאסור אכילה, ואחד לאסור הנאה, ואחד לאסור בשול:

ובחולין שנשחטו בעזרה. דכתיב (דברים י״ב:כ״א) כי ירחק ממך המקום וזבחת, ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום. יכול לא יאכלנו אבל ישליכנו לכלבים, ת״ל (שמות כ״ב:ל׳) לכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה:

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. שאין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו אלא עבודה זרה ושביעית. עבודה זרה, שנאמר (דברים ז׳:כ״ו) והיית חרם כמוהו, כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו. ושביעית, שנאמר קודש היא, תופסת דמיה כהקדש. והוו עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין:

המקדש בערלה כו'. והאי דלא תני אסורי ע"ז משום דבעי למתני מכרם וקדש בדמיהן מקודשת. ומיהו שייר חמץ בפסח ונותר ופגול שאם קדש בהן אינה מקודשת. מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ע"כ לשון הר"ן. ותוס' כתבו דבקדשים לא קמיירי. ובחמץ סבירא ליה כר"י הגלילי דשרי בהנאה. [כדאיתא בפ"ב דפסחים דף כ"ג]. [*ועיין בפירוש הר"ב בריש פ"ג דערלה]:

המקדש בערלה. כתב הר"ב ערלה אסור בהנאה. דכתיב לא יאכל. אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. גמ'. עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה. ופירש"י דמדאיצטריך לפרש בנבילה (דברים י״ד:כ״א) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למשרייה בהנאה. ולא נכתב בו אלא לא תאכלו. ש"מ לא תתננו איסור הנאה הוא. ובפסחים דף כ"א פרכינן עליה טובא. ע"כ:

בשור הנסקל. כתב הר"ב דכתיב ביה ולא יאכל את בשרו. ואת בשרו אע"ג דשחטיה. כעין בשר. גמ':

ובעגלה ערופה. כתב הר"ב דכתיב בה כפרה כקדשים. פירש"י וקדשים אסורים בהנאה שהרי מועלין בהן. ולא פרכינן אי מה קדש תופס את דמיו [כדלקמן] דאין משיבין על ההיקש. ע"כ:

בציפורי מצורע. כתב הר"ב והצפור השחוטה בלבד היא שאסורה בהנאה. וכ"כ הרמב"ם. גם רש"י אדרבי יוחנן דסבר משעת שחיטה. כתב והמשולחת מותרת. ואילו בדריש לקיש דאמר משעת לקיחה כתב נאסרו שתיהן עד שישלח המשולחת וקשיא לפי זה לישנא דצפורי מצורע. וכן תנן נמי במשנה ד' פ"ז דתמורה. והל"ל צפור. אבל התוספות כתבו וז"ל משעת שחיטה. פי' ומשולחת [נמי] מתסרא משחיטת חברתה עד השלוח. ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל. דהא תנא צפורי מצורע דמשמע תרווייהו. ע"כ. ול' הרמב"ם בחבורו פי"א מה' טומאת צרעת. צפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים. מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה. אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה. ומאימתי תאסר משעת שחיטה. ע"כ:

ובשער נזיר. כתב הר"ב דאמר קרא קדש יהיה. גמ' אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין. אף שער נזיר כו'. ובסיפא תנן דאינו תופס דמיו. ומשני מי קרינא קדש דמשמע שם קדושה קדוש קרינן משמע הוא קדוש. ועיין בפירוש הר"ב משנה ט' פ"ה דע"ז. ומ"ש שם בס"ד:

[*ופטר חמור. כתב הר"ב דאינו אסור אלא לאחר עריפה. דהא מוערפתו ילפינן. ומיהו אין כן הלכה כמו שאכתוב בס"ד במשנה ג' פ"ק דבכורות]:

וחולין שנשחטו בעזרה. כתב הר"ב דכתיב כי ירחק וכו'. יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר. ת"ל כי ירחק וגו' וזבחת ואכלת. מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל במה שאתה זובח במקום קרוב. גמ'. ומרבינן נמי בגמ' דף כ"ח בעלי מומין שאינן ראוים להקרבה. וכן חיה וכן עוף. [ועיין משנה ד' פ"ז דזבחים מ"ש שם] ומ"ש הר"ב אותו אתה משליך לכלב כו'. פירש"י ודריש הכי אותו הוא דנאסרה ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה. ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרים ע"י כניסת מחיצה. דאסורים אף בהנאה. ע"כ. ובפ"ב דפסחים [דף כ"ב] ביאר דזה דאמר דנאסר ביציאת מחיצה משום דמהאי קרא ובשר בשדה טריפה. נפקא לן איסור [חוץ ל] מחיצה כגון הוציא העובר את ידו בשעת שחיטה בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ג):

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. כתב הר"ב שאין לך דבר התופס את דמיו וכו'. ושביעית שנאמר קדש היא תופסת דמיה כהקדש גמ'. ותמה אני למאי איצטריך ע"ז הא הוו שביעית וקדש ב' כתובים כיון דמשביעית מצי למילף אע"ג דחולין מקדשים לא ילפינן ה"ל ב' כתובים שכן כתבו התוס' וז"ל תימה היכי הוו ב' כתובים הבאים כאחד. הא לא אתו שביעית מע"ז דאיכא למפרך מה לע"ז שכן אסורה בהנאה. וי"ל מ"מ לכתוב שביעית וניתי ע"ז מינה וכה"ג מקרי שפיר ב' כתובים הבאים כאחד בכמה דוכתי ולא בעינן שיהא כל אחד יכול ללמוד. ע"כ. וה"נ כיון דקדש משביעית מצית למילף הוו ב' כתובים. ונ"ל די"ל כיון דתפיסת דמים בשביעית לא כתב אלא בלשון קדש לא הוו ב' כתובים דהא קדש גופיה איצטריך למכתב. דאל"ה לא הוה ידעינן קדש הוא דבשביעית מאי ניהו:

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. כתב הרא"ש וא"ת הא הני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזיר הדמים כיון שמכר לו איסורי הנאה. וי"ל דמיירי כשמכרו לנכרי. או לישראל והכיר בהם דהוו מעות מתנה. ע"כ: