Tractate Bava Kamma - Chapter 5 - Mishnah 3

הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנְּשָׁכוֹ כַלְבּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, פָּטוּר. נָגַח הוּא שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, חַיָּב. נָפַל לְבוֹרוֹ וְהִבְאִישׁ מֵימָיו, חַיָּב. הָיָה אָבִיו אוֹ בְנוֹ לְתוֹכוֹ, מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּפֶר. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת, בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּב. רַבִּי אוֹמֵר, בְּכֻלָּן אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו לִשְׁמֹר:

היה אביו או בנו. של בעל הבית בתובו. והוא הדין לשאר אנשים, אלא אורחא דמלתא נקט:

משלם את הכופר. וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם בבורות, והאידנא חזי ירקא בבור והפיל עצמו לבור לאכול ירקא והרג את האדם, שהשור פטור ממיתה הואיל והרג שלא בכוונה, והבעלים משלמין את הכופר, דאתרבי כופר אפילו שהרג שלא בכונה כדאמרינן לעיל:

רבי אומר וכו׳ והלכה כרבי. הלכך אם הכניס שורו ברשות בעל הבית סתם ולא קיבל עליו לשמור, בעה״ב פטור דהא לא קבל עליה נטירותא. והמכניס נמי פטור, לפי שהכניס ברשות:

הכניס שורו וכו'. דלא תימא דוקא פירות שנוחות להתקלקל הלכך ברשות חייב. אבל בהמה לא. צריכא. תוספות:

או שנשכו כלבו. תמיהה לי דברפ"ג דייקינן תרתי למה לי. הוחלק במים או שלקה בחרסיה. וכמ"ש שם. והכא לא דייקינן וליכא למימר דלאשמועינן דשור דקרא לאו דוקא דהא כבר שמעינן לה מסוף פ"ק וריש פ"ב. ועיין רפ"ח [מ"ש גבי] כוואו בשפוד או במסמר וכו':

נגח הוא וכו' חייב. עיין במ"ה פ"ב. פלוגתא דרבי טרפון ורבנן:

משלם את הכופר. ל' הר"ב וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם בבורות והאידנא חזי ירקא וכו'. ומשכחת לה דאייעוד כגון שהרג ג' עכו"ם וכו'. א"נ ג' ישראלים טרפה כדפירש הר"ב במ"ה פ' דלעיל אבל קטל וערק לאגמא לא משכחת לה דהא לא עלה מן הבור מאליו כמ"ש רש"י בכאן [דף מ"ח ע"ב]. ומדפירש הר"ב והאידנא חזי ירקא וכו' דהיינו דבקמייתא לא. אזיל לשטתיה בפירוש מ"ו דפרק דלעיל בנתחכך בכותל להנאתו וכו' דהיינו נמי באחרונה בלבד כמ"ש שם. שזוהי ג"כ דעת רש"י התם. וכתבתי שהתוספות תמהו על זה. וכן יש לתמוה בכאן חדא דדוחק לומר שחשוב משונה מה שעושה להנאתו לאכול ירקא דלכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות. וגם תימה הוא לומר דהוי מועד באחרונה דשלא בכונה ע"י הראשונות שהיו בכונה. ואע"פ שאלו התמיהות קיימות על רש"י דהתם. התמיהה האחרונה ליתא לפירושו דהכא. שהוא מפרש בכאן שבכל הנפילות חזי ירקא וכולהו תולדה דשן נינהו דמתכוין להנאתו ופטור מסקילה. כיון שלא נתכוין להרוג. וצריך דאייעד ג' פעמים משום דמשונה הוא וכיון דאייעד אורחיה הוא. ע"כ. אבל התוספות הקשו בכאן קושיא אחרת דלמה לן למנקט במועד להפיל על בני אדם דבשלש ראשונות לא חיישינן אלא שיהא מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור לאכול הירק. וצ"ל שלא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה ע"כ. ולגירסת רבינו שמואל שכתבו לעיל מפרשינן הכא כמ"ש נ"י דקרי ליה מועד משום דלאכול ירקא הוי שן. ושן מועד מתחלתו. ולאו משום דעביד כן ג' פעמים קרי מועד. ע"כ. ועוד תמיהה לי על פירוש הר"ב דבגמרא הכי איתא במועד ליפול על בני אדם בבורות אי הכי בר קטלא הוא א"ר יוסף דחזא ירקא ונפל. ומאי פריך הא משכחת לה בהרג עכו"ם או נטרפים דלאו בר קטלא הוא. אבל בזה על כרחנו נאמר דלא גרס האי קושיא כלל וכן כתבתי בפרק דלעיל מ"ה. דלהר"ב גירסא אחרת שם בגמרא דהא לגירסתינו דלעיל מועד לעכו"ם ולנטרפים. אינו מועד לישראל ולכשרים. והיינו נמי גרסתינו דהכא. וכגירסת הר"ב כן היא גירסת הרמב"ם דלעיל גם הכא. ותמה אני על המגיד דבהא דלעיל העיר שגירסא אחרת היא להרמב"ם ולא העיר בכאן. דהא ה"נ על כרחנו גירסא אחרת לו. ולא גרס הך קושיא דאי הכי בר קטלא הוא. ומ"ש הר"ב כדאמרינן לעיל. הוא בפרק הקודם מ"ו:

רבי אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כרבי. דהכי פסק שמואל בגמרא. ומ"ש הר"ב הלכך אם הכניס שורו ברשות וכו'. והמכניס נמי פטור לפי שהכניס ברשות. וטעמא כתב המגיד בפ"ז מהלכות נזקי ממון בשם התוספות שכתבו [ד"ה אימא סיפא] שכך סובר רבי שכשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאילו הם מתנים בפירוש שיפטור כל אחד בנגיחת שורו. ובשאר נזקין. ע"כ: