Tractate Bava Kamma - Chapter 5 - Mishnah 4

שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לַחֲבֵרוֹ וְהִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, פָּטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת. וְאָדָם שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לַחֲבֵרוֹ וְהִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת, שָׁמִין אֶת הָאִשָּׁה כַּמָּה הִיא יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלְדָה וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלָדָה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אִם כֵּן, מִשֶּׁהָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת, מַשְׁבַּחַת. אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת כַּמָּה הֵן יָפִין, וְנוֹתֵן לַבַּעַל. וְאִם אֵין לָהּ בַּעַל, נוֹתֵן לְיוֹרְשָׁיו. הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ גִיּוֹרֶת, פָּטוּר:

שור שהיה מתכוין לחבירו וכו׳ איידי דבעי למיתני סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו, תנא רישא נמי שור שהיה מתכוין לחבירו. דאפילו היה מתכוין לאשה. פטור השור מדמי ולדות, שאין חייב בדמי ולדות אלא אדם בלבד:

אם כן משהאשה יולדת משבחת. אם בן דכך שמין בדקאמרת, אשתכח דלא יהיב ליה מידי, שהרי משהאשה יולדת משבחת, שדמיה פחותין לימבר קודם שתלד שמסוכנת היא למות בצער הלידה:

היתה שפחה ונשתחררה. כלומר היתה משוחררת נשואה לגר או לעבד משוחרר, או גיורת נשואה לאחד מהן, ומת הבעל, פטור. דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים, זכה, וזה קודם לזכות במה שבידו. והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר, דפטור, דהא דמי ולדות לבעל. אלא משום דסתם משוחררת וגיורת נשואות לגר ולמשוחרר, להכי נקט שפחה וגיורת:

שור שהיה מתכוין לחבירו וכו'. כתב הר"ב איידי וכו' דאפילו היה מתכוין לאשה פטור מדמי ולדות. טעמא מפורש בגמרא. פרק דלעיל ד' מ"ב. א"ר אדא בר אהבה [א"ק כי ינצו אנשים וגו'] אנשים כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו. כי נתכוונו לאשה עצמה לא יענשו. ולא שוורים דאפילו נתכוונו לאשה עצמה יענשו. דלא שייך קים ליה בדרבה מינה גבי שוורים. כתב רחמנא ובעל השור נקי דפטירי. ומסקי התוספות דהכי פירושו כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו. כמאן דדריש ונתת נפש תחת נפש ממון כמ"ש במ"ב פ"ט דסנהדרין דואם יהיה אסון באשה. ואם לא יהיה אסון באיש שמתכוין לו ואע"ג דלענין שוגגים חייבי מיתות פטורין מממון כמו שכתבתי במ"י פ"ג גם שם הראיתי מקומות להר"ב שכתב כן. שאני שוגג ומזיד שהוקשו זה לזה מדרשה דמכה בהמה ומכה אדם שהעתקתי במ"ב פ"ג דכתובות. ואע"ג דאותו היקש מקיש הכל דאין היקש לחצאין. וכמו שנקיש שוגג למזיד ה"נ נקיש אין נתכוין למתכוין ונפטריה. שאני הכא דקרא גלי לחייב בדמי הנהרג כדכתיב ונתת נפש תחת נפש וה"ה לענין דמי ולדות דכיון דגלי קרא שיש לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין לענין דמי הנהרג. לא נלמוד עוד שום פטור ממון כשאין מתכוין מכח הקישא. ואע"ג דאית לן הקישא לענין שאר דברים. ע"כ. ומזה אני תמה על לשון הרמב"ם דפ"ק מה' נערה [הלכה י"ג] דמשמע מינה דס"ל הקישא אף לאין מתכוין שכתב דשמעינן פטור דשגגה מואם לא יהיה אסון שאע"פ שהריגת אשה בשגגה שהרי לא נתכוונו לה וכו'. וכ"כ בהדיא בריש פ"ד מה' רוצח המתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין. ע"כ. והא הכא אמרינן לרב אדא בר אהבה. דאי לא נתכוונו לה אלא זה לזה. אע"פ שיש אסון באשה יענשו. וכן פסק הרמב"ם בהדיא כרב אדא בר אהבה. בין לענין אדם ההורג האשה שלא בכונה. בפ"ד מהלכות חובל לחייביה בדמי ולדות בין לענין שור שנגח האשה בכונה לפוטרו מדמי ולדות בפרק י"ח מהלכות נזקי ממון. ותימה שהמגיד והכסף משנה לא העירו בזה:

כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה וכו'. ויש בכלל שומא זו דמי ולדות. ומה שהאשה נראית משבחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין. וה"ק כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות וכו' כדאיתא בגמרא:

וכמה היא יפה משילדה. פירוש בלא מכה שילדה מאליה. שאילו פחת המכה זהו נזק שהוא לאשה. המגיד פ"ד מה' חובל. ולא דמי לנזק דתנן ריש פ"ו דכתובות [לריב"ב] דיש ג"כ לבעל חלק בגוה [ורש"י כתב דה"ה בנזק דהכא] דהתם מיירי בנזק דקטיעת אבר שמחסרה ממלאכתו משא"כ כאן שמיירי בכחישת גופה דאין לו חסרון ממלאכתו. כי אם שבת בעודה בחליותה. ואותו משלם לבעל. כך כתב מהר"ר פאלק כהן ז"ל בפירוש שלחן ערוך סימן תכ"ג:

משהאשה יולדת משבחת. כתב הר"ב קודם שתלד מסוכנת היא וכו'. ומיירי רשב"ג במבכרת שהיא מסוכנת. אבל בשאינה מבכרת מודה לת"ק דמשבחת קודם שילדה. ושמין השבח אלא שחולקין אותו בין הבעל והאשה כדאיתא בגמרא. ועיין לקמן. וכתב הרמב"ם דאין הלכה כרבן שמעון ב"ג. וכן כתב הטור סימן תכ"ג. ועיין בפ"ח דעירובין [מ"ז] מה שכתבתי שם:

ונותן לבעל. שהתורה זכתה לו דכתיב (שמות כא) בעל האשה. רש"י. ואין זה מדברי רשב"ג אלא סתם מתניתין היא. ולפי מה שכתבתי לעיל דשבח נמי לבעל לדעת הת"ק. מפיק ליה בגמרא ממשמע שנאמר (שם) ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה מה תלמוד לומר הרה. לומר לך שבח הריון לבעל. ורשב"ג סבר דשבח ולדות דהיינו דמי נפחא מחמת שניהם בא ולפיכך חולקין. והרה דריש שאינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון היכא דסליק ביה שיחמא [פירש] [חמימות] לולד. לאפוקי יד ורגל דלא:

היתה שפחה וכו'. פירש הר"ב נשואה לגר. שאין ר"ל כשנתגיירה והיא מעוברת. כי זה מבואר הוא. הרמב"ם:

שפחה ונשתחררה. והאי דנקט האי לישנא שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דעל כרחך כשאין לה בנים הימנו קאמר. והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים. רש"י: