Tractate Bava Kamma - Chapter 10 - Mishnah 4

זֶה בָּא בְחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן וְזֶה בָּא בְכַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ. נִסְדְּקָה חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, וְשָׁפַךְ זֶה אֶת יֵינוֹ וְהִצִּיל אֶת הַדְּבַשׁ לְתוֹכוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. וְאִם אָמַר, אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי, חַיָּב לִתֵּן לוֹ. שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵרוֹ, שֶׁלּוֹ יָפֶה מָנֶה וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מָאתַיִם, הִנִּיחַ זֶה אֶת שֶׁלּוֹ וְהִצִּיל אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ, אֲנִי אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי אֶת שֶׁלִּי, חַיָּב לִתֵּן לוֹ:

אין לו אלא שכרו. שכר כלי ושכר פעולה:

שטף נהר חמורו. צריכא למיתני תרי בבי דמתניתין. דאי תנא רישא הוה אמינא התם הוא דכי פירש יהיב ליה דמי כולה משום דבידים קא פסיד, ששפך את יינו בידים בשבילו, אבל סיפא דממילא, אימא אין לו אלא שכרו, ואי אשמועינן סיפא, הכא הוא דבסתמא אין לו אלא שכרו משום דממילא, אבל התם דבידים, אימא אפילו בסתמא יהיב ליה דמי כולה. צריכא:

נסדקה חבית של דבש. עיין מ"ש ריש פרק ג':

אין לו אלא שכרו. פירש הר"ב שכר כלי ושכר פעולה וכפירש רש"י. וטעמא דהא מאבד את שלו להציל של חבירו. ובכי הא לא מחייב להשיב אבדה. דאבדתו ואבדת חבירו שלו קודמת כדתנן סוף פ"ב דבב"מ. והקשה נמוקי יוסף דא"כ טפי משכרו הוה ליה למיהב ליה כי היכי דתנן התם [משנה ט'] היה בטל מסלע וכו' נותן לו שכרו כפועל בטל. ופירש הר"ב כבטל ממלאכה כבדה זו ועוסק במלאכה קלה כזו. הרי שנותנין לו יותר משכר פעולה שהוא עושה. ותירץ בשם הרמב"ם דהתם במתבטל ממלאכתו דהוא מלתא דשכיחי לא רצו להפסידו כולי האי. אבל הכא לא שכיחי מלתא. שבקו אדיניה כיון שיכול להתנות. ע"כ. וז"ל הרא"ש בספ"ב דב"מ אמתניתין דהכא דכיון שבפני הבעלים הוא הוה ליה להתנות ומדלא התנה הפסיד ולא יטול אלא שכר טרחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי הפסדו. ע"כ. ולא דמי להתם דאינו נוטל אלא כפועל בטל משום דהוא ניהו מאי דמפסיד. דכנגד מה שהיה נוטל יותר שכר במלאכה כבדה. כנגד זה מיקל במלאכה. וזוהי מדת רוב בני אדם להרויח מעט במלאכה קלה כמו להרויח הרבה במלאכה כבדה:

אין לו אלא שכרו. גמרא כשעקל בית הבד כרוך עליה. פירש רש"י חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט. וליכא הפקר. ע"כ. ולא יכול למימר מהפקרא קא זכינא כמציל מן הנהר ואינך דתנן במשנה ב':

חייב ליתן לו. מלשון הר"ב משנה ט' פרק ב' דבבא מציעא משמע שצריך שיאמר לו שיציל. וע"ש. ודוקא במקום שיש לו הפסד כי מתניתין. אבל כשאין לו הפסד איתא בגמרא [ד' קט"ז] דאפילו אמר ליה בעל האבדה תציל ואתן לך כך וכך אין לו אלא שכרו. דיכול לומר משטה אני בך:

שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים. אורחא דמלתא נקט דאי שניהם שוים למה יניח שלו ויציל של חבירו. וכך כתב מהר"ר ואלק בשלחן ערוך:

ואם. אמר ליה וכו'. הוא הדין בפני ב"ד כדתנן במשנה ט' פ"ב דבבא מציעא. אלא משום דרישא מיירי ודאי כשיש שם הוא. מחית לסיפא נמי בחדא מחתא: