Tractate Bava Kamma - Chapter 5 - Mishnah 7

אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה לִנְפִילַת הַבּוֹר, וּלְהַפְרָשַׁת הַר סִינַי, וּלְתַשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלַהֲשָׁבַת אֲבֵדָה, לִפְרִיקָה, לַחֲסִימָה, לְכִלְאַיִם, וּלְשַׁבָּת. וְכֵן חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָהֶן. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה:

אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור. דכתיב (שמות כ״א) כסף ישיב לבעליו, לכל מידי דאית ליה בעלים:

ולהפרשת הר סיני. דכתיב (שם י״ט) אם בהמה אם איש לא יחיה, וחיה בכלל בהמה. אם, לרבות את העופות:

ולתשלומי כפל. דכתיב (שם כ״ב) על כל דבר פשע, כל מידי דבר פשיעה הוא:

ולהשבת אבידה. לכל אבדת אחיך (דברים כ״ב):

לפריקה. עזוב תעזוב עמו (שמות כ״ג). אע״ג דכתיב (שם) חמור שונאך, כל בהמה בכלל, דילפינן חמור חמור משבת שנאמר בו (דברים ה׳) שורך וחמורך וכל בהמתך:

לחסימה. לא תחסום שור בדישו (שם כ״ה) ילפינן שור שור משבת:

לכלאים. דהרבעה, אף על גב דכתיב (ויקרא י״ט) בהמתך לא תרביע כלאים, הוי נמי חיה ועוף בכלל, דילפינן בהמה בהמה משבת. וכן לענין כלאים דהנהגה דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (דברים כ״ב) ילפינן שור שור משבת, דהוא הדין לכל שני מינים של בהמה חיה ועוף. ומיהו לענין פסק ההלכה מן התורה אינו חייב אלא כשחורש ומנהיג בשני מינים שאחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור, אלא שאסרו חכמים כל שני מינים, בין ששניהם טמאים בין ששניהם טהורים:

ולשבת. דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך, וחיה בכלל בהמה. וכל, רבויא הוא לרבות עופות:

שדיבר הכתוב בהווה. בדבר הרגיל להיות:

ולהפרשת הר סיני. וה"נ אשכחן בגמרא פ"ק דסנהדרין דף ט"ו איבעיא להו שור סיני בכמה נדון אע"ג דמאי דהוה הוה. וכן ג"כ בסוף זבחים:

לפריקה. כתב הר"ב דילפינן חמור חמור משבת. ומסקנא דגמרא כל דגבי שבת ריבויא הוא כמו שאכתוב לקמן ואייתרו בהמתך דדברות ראשונות. ושור וחמור דדברות אחרונות. לגזירה שוה חמור לפריקה כדאמרן. ואינך כדלקמן. והא דלא ילפינן כל הני דמתניתין משור שור דשבת לכאורה משום דליכא למילף אלא תלת מתלת יתורי בהמתך שור וחמור. ותדע דאי לא תימא הכי תלתא ל"ל נילף פריקה וחסימה וכלאים מחדא. אלא תלת מחדא לא אתיא. ה"נ מתלת לא אתיא אלא תלתא [*אלא דקשיא] דהא אשכחן דילפינן לענין נגיחה כמ"ש במשנה ד' פ"ק דסנהדרין ובפרק ו' דעדיות. ולפיכך צריך לי עיון למאי איצטריך קרא למכתב במקצתן רבוי אחר:

לכלאים. כתב הר"ב דכלאים דהנהגה. ילפינן שור שור משבת. ולא נהירא לי לפי מה שכתבתי לעיל דאמרינן במסקנא שור שור לחסימה. בהמתך בהמתך לכלאים. ולא אמרינן שור שור לחסימה. ולכלאים דחרישה. אלא נראה בעיני דכלאים מכלאים ילפינן ולא צריכא קרא לחודא ואף על גב דחזינן דדרשינן שור שור לנגיחה כמו שכתבתי לעיל. אע"ג דכבר דרשינן ליה לחסימה. מ"מ הכא מסתבר לי דלא דרשינן הכי אלא כלאים מכלאים ילפינן. משום דבגמרא גרסינן במסקנא בהמתך לאגמורי בהמתך בהמתך לכלאים אי הכי אפילו אדם לתסר אלמה תנן אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך. ובשלמא כי אמרינן דכלאים חד שמא. דכי ילפינן כלאים דהרבעה לא צריכא קרא לכלאים דחרישה ניחא דפריך אי הכי וכו' אדגמרינן כלאים דהרבעה משום דכלאים דחרישה נמי בכלל. אלא אי אמרת דכלאים דחרישה צריך קרא לחודא לא אתי שפיר אי הכי. כיון דלא מהדר אדסמיך ליה אלא אדלעיל מהדר בתחלת הסוגיא דילפינן שור שור לכלאים דחרישה. (אלא) [א"כ] הוה ליה למימר בכלאים דחרישה אדם נמי לתסר וכו'. ותו אתי שפיר למאי דפרישית דלמסקנא כלאים חד שמא. ואין צריך אלא לאגמורי בחד. והוא הדין לאינך. דמשום הכי מתניתין נמי לא תנן אלא כלאים חדא וכללה לתרתי. משום דבחדא אגמרינן להו:

לכלאים. משבת ילפינן כדכתבינן לעיל ופרכינן בגמרא אפילו אדם נמי ליתסר למשוך בקרון עם הבהמה. דהא גבי שבת מוזהר כבהמה דכתיב (שמות כ׳:י׳) ועבדך ואמתך ובהמתך. אלמה תנן [בסוף פ' ח' דכלאים] אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך. אמר רב פפא פפונאי ידעי טעמא להא מלתא ומנו רב אחא בר יעקב אמר קרא (דברים ה׳:י״ד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר. ושם בסוף פ"ח דכלאים מפרש הר"ב דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור. אבל אתה חורש באדם ושור באדם וחמור. והוא מספרי. כתבו הר"ש. ומה שכתב הר"ב ופסק הלכה וכו' עיין מה שכתבתי בזה שם סוף פ"ח דכלאים:

ולשבת. כתב הר"ב וכל רבויא הוא לרבות עופות. כבר כתבתי דלמסקנא דבגמרא בהמתך ושור וחמור לא איצטריך לגופיה בשבת אלא לאגמורי. ובשבת גופיה כל לחוד רבויא היא וריבה הכל ופרכינן דאשכחן כל במעשר שני וכללא הוא דדרשינן ליה בכלל ופרט [כמ"ש הר"ב במ"ה פרק קמא דמעשר שני] ומשנינן כל דהכא רבויא הוא מדהוי ליה למכתב ובהמתך כדכתיב בדברות הראשונות וכתב כל בהמתך ש"מ רבויא. ועיין ריש פ"ז: