Tractate Avodah Zarah - Chapter 3 - Mishnah 9

נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים, אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה. הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר, אִם חָדָשׁ, יֻתַּץ. וְאִם יָשָׁן, יֻצַּן. אָפָה בוֹ אֶת הַפַּת, אֲסוּרָה בַהֲנָאָה. נִתְעָרְבָה בַאֲחֵרוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח. אָמְרוּ לוֹ, אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה. נָטַל הֵימֶנָּה כַרְכֹּר, אָסוּר בַּהֲנָאָה. אָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד, הַבֶּגֶד אָסוּר בַּהֲנָאָה. נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח. אָמְרוּ לוֹ, אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה:

נטל ממנה. מן האשרה:

חדש יותץ. שההיסק הראשון שמסיקין התנור הוא מחממו ומחזיקו, והרי נתקן באיסורי הנאה. והא מתניתין אתי אליבא דמאן דאמר זה וזה גורם אסור. ואין הלכה. הלכך בין חדש בין ישן יוצן, שלא יאפו בו את הפת בהיסק זה עד שיצטנן התנור, כדי שלא יהנה מעצי איסור:

הפת אמורה. בגמרא קאמר, והוא שאבוקה כנגדו, שכל שעה שהיה פת נאפה היה דולק האור בפי התנור ואופהו, שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהיה האיסור בעין ויש שבח עצים בפת:

יוליך הנאה לים המלח. דמי ככר שנתערב:

כרכור. יש לאורגים עץ עשוי כמין מחט של סקאין, ומעבירין אותו על השתי כשהוא מתוח לפניהם באריגה. ואשמעינן מתניתין פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בהנך תו. תי, דאי אשמועינן בקמייתא, הוה אמינא בהך קאמי ר׳ אליעזר משום דבעידנא דקא גמרה פת אקלי ליה איסויא, אבל כרכור דאיתא לאיסורא בעיניה. אימא מודה להו לרבנן. ואי איתמר בהאיך, בהא קאמיי רבנן, אבל בקמייתא אימא מודו ליה לר׳ אליעזר, צריכא. והלכה כר׳ אליעזר, ואפילו חבית של יין נסך שנתערבה בחביות של יין של היתר מוליך דמי אותה חבית לים המלח, והשאר כולן מותרות בהנאה:

חדש יותץ. כתב הר"ב הא מתני' אליבא דמ"ד זה וזה גורם אסור ואין הלכה. הלכך בין חדש בין ישן יוצן וכו' כדי שלא יהנה וכו' דאפילו למ"ד זה וזה גורם מותר לא שרינן לכתחלה כמ"ש לעיל הלכך ישן כיון דסגי ליה בצינון ולא מפסיד מידי אלא איסור הנאה לחודיה. לכך צריך צינון. אבל חדש אם נאמר יותץ יפסיד התנור הלכך כדיעבד חשיב ליה. תוס' פ"ב דפסחים דף כ"ו. והכא לאו ממילא הוא. כמו בירקות דלעיל:

הפת אסורה בהנאה. כתב הר"ב והוא שאבוקה כנגדו וכו' ויש שבח עצים בפת. והכי נמי במתני' ד' וה' בפרק שלישי דערלה. אבל לא כן בריש פ"ב דמעשר שני. וטעמא למדתי מהתוס' פרק בתרא דמכילתין דף ס"ו [ע"ב. ד"ה אמר רבא] שכתבו דלא שייך לאסור שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה משום דיש שבח עצים בפת. היינו שבח הנאה דעצים בתוך הפת וחשיב נהנה מן העצים והביאו ראיה לדבר. וכן נראה שם מפירש"י: וכ"כ התוס' ג"כ בפ"ב דפסחים [דף כ"ו]. והלכך בעיסת מעשר שני שאפו בעצים של חולין השבח לשני. ואין חולקין השבח לענים של חולין וכ"ש דהתם חומרא הוא. אסורה בהנאה. ה"נ ה"ל להר"ב לכתוב אמאי לא אמרינן ימכר חוץ מדמי איסור שבו כדאמר רשב"ג בפרק בתרא [דף נ"ד] כמ"ש הר"ב במ"ו פ"ג דערלה. דה"נ פרכינן בירושלמי בסיפא ארג בו את הבגד אסור בהנאה ומשני לה כי היכי דמשני הר"ב התם בערלה דחיישינן שמא יחזור וימכרנו העכו"ם לישראל. וכמו שהביאו התוס' דהכא. וסיימו בו וכן יש לפרש באפה את הפת דדרך ליקח פת מן העכו"ם. ע"כ וצ"ל שאחר שהתירוהו כמ"ש הר"ב במ"ו פרק דלעיל ושם פירש הר"ן דבימי רבי הותר. ועיין בר"ן פ"ה גבי ההיא פתא דחיטי דנפל עליהם חביתא דיין נסך וכו' אך רבים החולקים וס"ל שלא הותר בימי רבי וכן דעת התוס' עצמם דף ל"ה בד"ה מכלל דאיכא וכו'. ועיין במ"ח פ"ב דמכשירין. לכך צריך לומר דה"ק דדרך ליקח פת מן העכו"ם. כדי להאכיל לפועליו העכו"ם. ופת דהכא אסור בהנאה וחיישינן. כך נ"ל. ולפ"ז מ"ש הר"ן דהתם בערלה דתנן תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק ולא אמרי' ימכר חוץ מדמי איסור שבו דהיינו דוקא בתבשיל שנאכל כמות שהוא חי [א"נ שאינו עולה על שלחן של מלכים] שנקח מן העכו"ם הא בשאר המבושלים לא ידלק אלא ימכר כרשב"ג. עכ"ל. דוקא לשטתו דס"ל דבימי רבי הותר ומצינן לתרוצי דהא דלא תנן הכא בפת דימכר משום דלאחר שהותר איכא למיחש שיחזור וימכרנו לישראל אבל לדסבירא להו דבימי רבי לא הותר וטעמא כדכתיבנא שמא יקנה לפועליו העכו"ם התם נמי בערלה בכל תבשיל מיירי. ומשום חששא דשמא יקנה לפועליו הוא:

נתערבה באחרות כולן אסורות. י"מ משום דדבר שבמנין הוא. כגון ככרות בעל הבית דחשיבי [כדתנן במשנה ז' פ"ג דערלה וע"ש משנה ח'] ולא בטלי. אבל ככרות שאינן חשובות בטלי ברובא. ואחרים פירשו דכיון דאיסורי ע"ז נינהו אסורים בהנאה אע"פ שאין דבר שבמנין. הר"ן. ועמ"ש במשנה ט' פ"ה:

יוליך הנאה לים המלח. פירש הר"ב דמי ככר שנתערב. וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות עכו"ם. והקשה הר"ן דה"ל למימר יוליך דמי אחד מהן לים המלח ומאי יוליך הנאה אלא ודאי משמע דאהנאת עצים קאי כדברי רש"י ז"ל והרי אין המדומע והמחומץ פוסל אלא לפי חשבון. [כדתנן במשנה ו' פ"ה דתרומות] גם הרא"ש כתב דכיון שנסתלק הנאת גוף האיסור הותר הכל אבל בלא תערובות לא הקילו להתיר בהולכת הנאה לים המלח עכ"ד. וטעמא כתב הר"ן דכי היכי דלא שרינן למכור חוץ מדמי האיסור ביין נסך גמור כמ"ש הר"ב במשנה י' פרק בתרא ואע"פ דבמכירה אינו נהנה מן האיסור כלל כ"ש הכא שנהנה ממנו לאחר שיוליך הנאתו לים המלח הלכך ליכא למשרי אם הפת היא בעינה ולא נתערבה הואיל ויש בו ודאי תערובת ע"ז. כך כתב לדברי האוסרים בלי תערובת. אע"פ שדעתו מסכמת לרש"י גם בזה דר"א ארישא קאי. ואף בלא תערובת הוא אומר יוליך הנאה לים המלח כיון שלא נתערב בפת ממשו של איסור לא דמי לעירוב יין נסך. ע"כ. ובמשנה ו' פ"ג דערלה כתבתי דלהרמב"ם ושכן נראה גם דעת הר"ב לר"א נמי לא סגי יוליך אלא ע"י מכירה ונמצא שאינו נהנה אף בכאן מ"מ ס"ל דלא תקנו שום היתר אלא בתערובות בלבד. ומ"ש הר"ב והלכה כר"א וכו' גמ'. ומ"ש אפי' חבית של יין נסך היינו אפילו יין נסך גמור ולפיכך לא הותר אלא בחבית שנתערב בחביות דאילו סתם יינם אף יין ביין מותר כדלקמן פרק בתרא משנה י' ומיהו אף בסתם יינם בחבית בחביות צריך ג"כ הולכת הנאה זו. כמ"ש הרמב"ם בהדיא בפרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות:

נתערב באחרים ואחרים באחרים. כתבו התוס' דר"ת לא גרס ואחרים באחרים. ור"י בר ברוך גרים ומפרש וכו' כמ"ש הר"ב לשתי הדעות במשנה ו' פ"ג דערלה ובפסחים פ"ב דף כ"ז כתבו דבסדר המשנה ליתיה. לא הכא בע"ז ולא התם בערלה: