Tractate Avodah Zarah - Chapter 5 - Mishnah 7

Tractate Avodah Zarah - Chapter 5 - Mishnah 7

אֻמָּנִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח לָהֶם נָכְרִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בִּשְׂכָרָן, מֻתָּרִים לוֹמַר לוֹ תֵּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ. וְאִם מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן, אָסוּר. הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לַנָּכְרִי, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד, דָּמָיו מֻתָּרִין. מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָסַק, דָּמָיו אֲסוּרִין. נָטַל אֶת הַמַּשְׁפֵּךְ וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְחָזַר וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם יֶשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן, אָסוּר. הַמְעָרֶה מִכְּלִי אֶל כְּלִי, אֶת שֶׁעֵרָה מִמֶּנּוּ, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ, אָסוּר:

Comments from Bartenura on Masechet Avodah Zarah - Chapter 5 - Mishnah 7

תן לנו את דמיה. דהא לא קנו, והוא אינו חייב להם אלא מעות:

המוכר יינו לנכרי פסק עמו מעות עד שלא מדד, דמיו מותרין. דמשיכה בנכרי קונה כמו בישראל, וכשמודד הישראל בכליו ובא הכלי ברשות הנכרי קנאו הנכרי במשיכה, יהוו ליה לישראל זוזי אצל הנכרי בהלואה, ויין נסך לא הוי עד דנגע:

מדד עד שלא פסק. סכום הדמים, כך וכך יין בכך וכך דמים:

דמיו אסורין. דנכרי לא קנייה השתא במשיכה, דכיון דלא פסק דמיו לא סמכא דעתיה דלקנייה במשיכה, שמא ירבה לו דמיו, הלכך כי נגע ביה הוי יין נסך ברשות ישראל, שעדיין לא קנאו הנכרי עד שיפסוק לו דמים:

אם יש בו עכבת יין. אם יש במשפך שנמדד בו תחלה יין של נכרי, עכבת יין, אוגנים שמתעכב יין על פיו שלא יצא כטפה או שתי טפין:

אסור. דמתסר חמרא דישראל משום ההיא טפת יין נסך שבמשפך:

המערה מכלי לכלי. ישראל שעירה מכלי שלו לכלי שביד הנכרי או לכלי שיש בו יין נסך:

את שמערה ממנו מותר. היין שנשאר בכלי העליון שביד ישראל, מותר:

ואת שעירה בתוכו. והקילוח שיצא מכלי ישראל אף על פי שלא הגיע לכלי שביד הנכרי, וכל שכן מה שהגיע לכלי של נכרי, אסור, דניצוק חיבור. ומתניתין דשרי היין שנשאר בכלי שביד ישראל, מיירי כגון דקטף קטופי, שקודם שנגע הקילוח בכלי התחתון שביד הנכרי פסק העליון המחובר לכלי שביד ישראל, ולא היה כאן ניצוק שיחבר מה שבכלי העליון למה שבכלי התחתון. אי נמי, דנפץ נפוצי, שהשליך היין מן הכלי העליון כדרך שמשליכין מן המזרקים, ולא היה שם סילון וקילוח שיחבר בין היין שבכלי אשר ביד ישראל לכלי שביד נכרי. אבל אם היה שם חיבור, כל מה שנשאר בכלי העליון שביד ישראל אסור, דקיי״ל ניצוק חיבור ואוסר ביין נסך. וכן הלכתא:

Comments from Tosefot Yom Tov on Masechet Avodah Zarah - Chapter 5 - Mishnah 7

ואם משנכנסה לרשותן אסור. פירש שקבלוה בשכר אבל בהכנסה לבד לא נאסר שאין חצרו של אדם קונה לו בעל כרחו. ב"י סי' קל"ב בשם רבינו ירוחם:

פסק עמו עד שלא מדד דמיו מותרים. פי' הר"ב דמשיכה בנכרי קונה כמו בישראל [עמ"ש במ"ד פ"ה דמעילה] ומכי מדד מסתמא מושך. ומ"ש הר"ב וכשמודדו הישראל בכליו. בשטת הרמב"ם אמרה שכתב בפי"ג מהמ"א שאם מדד בכליו של נכרי דמיו אסורים שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינם כלומר משום עכבת יין כדלקמן. אבל הראב"ד השיגו דהא קיי"ל דיין [ביין] בסתם יינם מוכר חוץ מדמי יין נסך שבו כדפי' הר"ב לקמן משנה י'. וכ"כ טור סי' קל"ב דבדיעבד לא נאסר בכלי דנכרי אע"פ שיש בו עכבת יין מהאי טעמא. ומ"מ לפי מה שאכתוב בסמוך אין זו השגה על פי' המשנה. אלא להרמב"ם שפוסק כך להלכה. ואף להלכה יש ליישב:

מדד עד שלא פסק דמיו אסורים. פירש הר"ב דנכרי לא קנייה השתא במשיכה וכו' הלכך כי נגע ביה דמאחר שבא לרשות הנכרי אין הישראל נזהר בו ויש לחוש שנגע: הגה"ה בש"ע. והב"י מפרש דודאי נגע בו. ומש"ה תנן מדד ולא [תנא] משך דלכלול בו שאחר שמשכו נגע בו. ואיני יודע האיך נכלל בו דאי משום דלא תנא משך. כי תנא מדד מאי הוי שאין נגיעה בכלל מדד יותר מבכלל משיכה. ואטו תנא רמזי רמוזי בעלמא. אלא מסתבר דלא קפיד תנא למתני (מדד) [צ"ל משך] כיון שכן הדרך דלעולם מדידה קודמת למשיכה. שאין הקונה מושך עד שנמדד לו מדתו שיקנה ואח"כ מושכו והואיל ומכילתין לאו בדיני מקח וממכר איירי לא קפיד. ותני תחלת המשיכה והקודם לה וממילא דלענין קנייה צריך שתהא ג"כ משיכה וכדתנן במקומו במשנה ז' פ"ה דב"ב:

המשפך. טרייטו"ר בל"א מלמעלה פיו רחב ולמטה נקב קצר. ומושיבים אותו על פי צלוחית של לוקחים שפיהם צר ושופכין יין מן המדה לתוכו והוא יורד לתוך הצלוחית. רש"י:

עכבת יין. פירש הר"ב אוגנים שמתעכב יין על פיו ובירושלמי גרסינן בקו"ף ומפרש כמה דתימא [הושע ז' ח'] עקובה מדם פירוש לכלוך יין. הר"ן. ומ"ש הר"ב שלא יצא כטפה או ב' טפין. לפום ריהטא כתב או שתי טפין וללא צורך. דהשתא טפה אחת שתים מבעיא. עיין בפירושו ריש פ"ב דיומא. ורש"י והר"ן לא כתבו כן:

אסור. פירש הר"ב דמתסר חמרא דישראל משום ההיא טפת יין נסך שבמשפך. מפרש בגמ' דמתסרא משום נצוק שחבר יין שבמשפך ויין שבקרקעיתה של צלוחית. וכתב הר"ן והאי אסור. בהנאה קאמר ומש"ה דוקא כי אית ביה עכבת יין הא לאו הכי לא עדיף מנודות הנכרים וקנקניהם שאין אוסרין יין הכנוס בהם בהנאה כדתנן בפ"ב משנה ד' לדברי חכמים. ולפי זה אנן דקיי"ל כרשב"ג בתערובת סתם יינם דימכר כולי לנכרים חוץ מדמי איסור שבו [כדפירש הר"ב במשנה י'] לא קיי"ל כי הך מתני' דכיון שאינו נהנה מאותו עכבת יין כלל אמאי מיתסר בהנאה. ולפיכך יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל שכתבה אלא [שי"ל] שאפילו לרשב"ג דשרי בימכר כולו חוץ מדמי אסור שבו דוקא במפרש אבל בסתם אע"פ שאינו נהנה מן האיסור אסור. עכ"ל. והרמב"ם בפרק י"ב העתיקה לבבא זו לכך יש לפרש שדעתו כמ"ש הר"ן והרי"ף ובזה נסתלקה מעליו השגת הראב"ד שכתבתי לעיל. ומסתייע לזה סברתו של הרמב"ם שאכתוב במשנה י' דס"ל דימכר לחוד בלא הולכת הנאה לא מהני. ואני תמיה על הראב"ד שעבר על פרק י"ב ולא השיגו עד בואו שמה פי"ג וכן תמיהני על הכ"מ שלא הליץ בעד הרמב"ם מהא דהר"ן. וגם לא העיר בזה שלא השיגו בפרק י"ב ואין לומר דבפרק י"ב יש לפרש דאסור בשתיה קאמר ומשום כך לא השיגו. וכדעת אחרים שכתב הר"ן ג"כ. דהא לעיל מהך בבא שהעתיק הרמב"ם דין המערה דסיפא דמתני'. כתב שם הכ"מ דכל מקום שכתב הרמב"ם אסור בסתם משמע בהנאה כמבואר מדבריו ריש פרק י"א [סימן ח'] ע"כ. ומשום כך השיג עליו הראב"ד שם דלא כך אלא בשתיה בלבד. והטור לא העתיק לבבא זו דמשפך. ולשטתיה אזיל דס"ל כהראב"ד כמ"ש לעיל. וא"כ משנתינו אינה הלכה כדבריו הראשונים של הר"ן וזהו שכתבתי לעיל מי שמפרש הרישא במודד בכליו של ישראל דוקא אין להשיגו משום דלמשנתינו בכליו של נכרי היה לעולם אסור אף בפסק קודם שמדד:

המערה מכלי אל כלי. פירש הר"ב ישראל שעירה מכלי שלו לכלי שביד הנכרי או לכלי שיש בו יין נסך. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ויש לתמוה דזו ואצ"ל זו קאמרי דכיון שנאסר הנצוק בכלי שביד הנכרי שאין איסור היין באותו כלי אלא בסתם יינם דהא לאו נסך ודאי עביד כ"ש כשיש בו יי"נ ממש. וי"ל די"נ דקאמרי לאו דוקא יין נסך ממש אלא כלומר יין שלהן מה שא"כ באותו הכלי שאין היין שלהן אלא שנעשה כסתם יינם. ועיין בריש מתני' דלקמן. ובחבורו פרק י"ב כתב המערה יין לתוך כלי שיש בו יין נכרי. וא"ת וכשמערה לכלי שביד נכרי מאי הוי דהא. לא נאבר היין שבכלי כשאוחזו הנכרי דהתנן נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום [וכו' מותר] ל"ק שכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות מאכלות אסורות נכרי שהיה אוחז הכלי בקרקע וישראל צק לתוכו יין היין מותר. ואם נדנד הנכרי הכלי נאסר היין. וטעמא פי' הכ"מ בשם התוס' דמה לי נוגע בקנה בכונה [כמ"ש במשנה י' פרק דלעיל דאסורות] מה לי נוגע בכלי [צ"ל בשולי הכלי]. ע"כ. וכתב עוד הרמב"ם כלי סתום מותר לטלטלו הנכרי ממקום למקום ואע"פ שהיין מתנדנד שאין זהדרך הניסוך. ע"כ. וכבר העמיד הא דנכרי שהיה מעביר וכו' בחביות סתומות כמ"ש שם סימן ט"ז ומפני כך אני תמה על הרמב"ן והרא"ש. דבההיא דנכרי מעביר וכו' [כתבו] דמיירי בסתומה בפקק של עץ משום דאי לאו הכי חיישינן שמא יגע וכו' וכמ"ש שם בשמם. ותיפוק להו דאי לאו הכי נאסר מפני הנדנוד שהרי הרמב"ן כהרמב"ם ס"ל בהכי כמ"ש ב"י סי' קכ"ה ושם כתב הטור שכן גם דעת הרא"ש ז"ל. אע"פ שבסימן קכ"ד כתב שאין כן דעת הרא"ש הב"י תמה עליו שם היכן כתב כן. ועוד יש לפרש דמ"ש הר"ב והרמב"ם לכלי שביד הנכרי ולא התנו שהוא מנדנדו היינו טעמא דסתם אוחז כלי בידו באויר אוחזו ולא ע"ג קרקע. שאם הכלי עומד על הקרקע לאיזה צורך יאחזנו בידו אלא סתם אוחז כלי בידו באויר אוחזו. וכיון שכן א"צ לתנאי הנדנוד שהרי אי אפשר בלא נדנוד. וזהו שדקדק הרמב"ם וכתב נכרי שהיה אוחז הכלי בקרקע וכו' מותר. דאי לא בקרקע היה אסור. לפי שאי אפשר בלא נדנודו. וכ"כ הכ"מ בהדיא בפרק י"ג על מ"ש שם הרמב"ם בדין רישא דמתני' פסק ואח"כ מדד שאם מדד לכלי ישראל שביד הנכרי אסור. ופירש הכ"מ דדוקא כשהנכרי מנדנדו אם הוא מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז על כרחו הוא מנדנד. ע"כ: