Tractate Avodah Zarah - Chapter 2 - Mishnah 3

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה. הַיַּיִן, וְהַחֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן, וְחֶרֶס הַדְרִיָּנִי, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ עָגוֹל, אָסוּר. מָשׁוּךְ, מֻתָּר. בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה, מֻתָּר. וְהַיּוֹצֵא, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְזִבְחֵי מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. הַהוֹלְכִין לַתַּרְפּוּת, אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם. וְהַבָּאִין, מֻתָּרִין:

שהיה מתחלתו יין. לאפוקי היכא דקנה הנכרי חומץ מישראל, דלא מתסר בהנאה. דטעמא דמתסר בהנאה, משום דלמא נסכיה לע״ז, וחומץ לא קא מנסך לע״ז:

וחרס הדרייני. אדריאנוס קיסר היה מגבל טיט ביין ועושה ממנו כלים ולא היה מצרפן בכבשן, ונושאים אותן במלחמה, וכשרוצים לשתות משימים אותם החרסים במים ונימוחים שם, והטיט שוקע למטה, ונשאר היין מזוג במים. ועל שם אדריאנוס, נקרא חרס הדרייני:

עורות לבובים. קורעים הבהמה מחיים כנגד הלב כמין נקב עגול ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע״ז:

משוך מותר. שאין עושין לע״ז אלא עגול. והלכה כרבן שמעול בן גמליאל:

היוצא אסור בהנאה. שכבר נעשה תקרובת:

לתרפות. לטעות עבודה זרה [למרחוק. רש״י]. מקום ערותה של אשה נקרא בית תורפה:

אסור לשאת ולתת עמהם. דאזלו ומודו לע״ז. ועוד, דזבני מידי דצריך לתקרובת ע״ז. והלכה כרבי עקיבא:

היין והחומץ של עכו"ם. כלומר אע"פ שלא ידענו בו שנתנסך. ובגמ' מייתי לה מדכתיב [דברים ל"ב] אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. מקיש יין נסך לזבח. ובזבח כתיב [תהלים ק"ו] ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. מה מת אסור בהנאה. אף זבח אסור בהנאה. וגזרו חכמים על סתם יינם שיהא גם כן אסור בהנאה. וא"ת דהכא משמע דסתם יינם נאסר משום לתא דיין נסך. ובמשנת י"ח דבר דפ"ק דשבת פי' הר"ב דמשום בנותיהן גזרו. כתב הר"ן די"ל דאי לאו משום לתא דיין נסך מסתייא למסריה בשתיה משום בנותיהן דומיא דפתן ושמנן. אבל כיון דיין שנתנסך ודאי אסור בהנאה. הוצרכנו לאסור אף סתם יינם אף בהנאה. אף על פי שלא נאסר אלא משום בנותיהן שאם לא היינו אוסרים אותו כי אם בשתיה. הרואין סוברין לומר שמשום נסוך נאסר ויבאו להתיר יין נסך ודאי בהנאה. ולפיכך רצו להשוות יינות שלהם. וא"ת א"כ גזירת בנותיהן למה. תירץ רבינו שמואל יין שנתנסך לע"ז מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן. והרמב"ן ז"ל מוסיף דלשמא נתנסך לא חיישינן דאם איתא דנסכיה לא הוי מזבין ליה. וכדאמרינן בריש פרקין בגמ' [דף כ"ב ע"ב] אם איתא דאקצייה לא הוי מזבין ליה ואע"ג דמשמע בכולה מכילתין דטרחי ומזייפי לנסוכי נמי של ישראל. התם משום דחשיבי להו מלתא ליהנות ע"ז שלהן בשל ישראל. אבל במאי דמנסכי להו לע"ז שלהם אינן מוכרים ולא נותנין אותו לישראל. ולהכי אצטריך למגזר משום בנותיהן. ע"כ:

שהיה מתחלתו יין. ופשיטא דמשום דאחמיץ לא פקע איסורא מיניה. והיינו שכתב הר"ב לאפוקי היכא דקנה הנכרי חומץ מישראל דלא מתסר בהנאה דטעמא וכו' וחומץ לא קא מנסך לע"ז. וכן ל' רש"י. ובגמ' אמרו לאשמעי' חומץ שלנו ביד נכרי דאין צריך חותם בתוך חותם וכו' והיינו הך. ומדאמר דלא מנסך אף בשתיה היה לנו להתירו כיון דלאו בר ניסוך הוא. ולא שייך ג"כ גזירת משום בנותיהן אלא נ"ל שרש"י לא רצה לכתוב בו היתר שתייה כמ"ש התוספות בשם ר"ת [ד"ה אי משום] שהקפיד על רבינו משולם שהתיר חומץ שלנו שנגע בו נכרי ואמר כי אין אנו בקיאים בטיב חומץ כי מעשים בכל יום בדעות חלוקות יש קורין אותו חומץ ויש קורין אותו יין.

ועורות לבובין. פירש הר"ב קורעים הבהמה מחיים וכו' ובעבודה זו מקריבין אף העור. ולפיכך כל עור שיש בה סימן כזה אסורה. וז"ל הרמב"ם בפרק ז' [הלכה ג'] מהלכות ע"ז בהמה שהקריבה כולה לע"ז אסורה בהנאה אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה הכל אסור בהנאה. לפיכך אם היה בעור סימן שיודע בו שזה העור תקרובת ע"ז הוא כגון שהיו עושין שקורעים קרע עגול כנגד הלב. ומוציאין הלב. הרי כל אותן העורות שהן כך אסורין בהנאה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כרשב"ג. גמרא. ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ח דערובין:

בשר הנכנס לע"ז. שהנכרי רוצה להכניסו מותר בהנאה. אם נזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבון אותו. רש"י דף ל"ב ע"ב:

מפני שהוא כזבחי מתים. פירשו תוס' בשם ר"י [ל"ב ע"ב ד"ה והיוצא]. דלהכי מיהדר ותני מפני וכו' לומר לך דאסור ומטמא [כדאיתא בגמ' ועיין במשנה ח' פרק ג' ועוד בריש פ"ק דחולין] ובשם ר"ת פירש דהכא בתקרובת שאינה כעין פנים דבחתיכה [של בשר] שאינה זבוח לפני ע"ז איירי אלא שמביאה דורון. וניחא דקתני מפני שהוא כזבחי מתים ולא קתני זבחי דמשמע זבח ממש. ע"כ. ובירושלמי גרס זבחי בלא כ"ף: