Tractate Avodah Zarah - Chapter 3 - Mishnah 4

שָׁאַל פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פִלוֹסְפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי, אָמַר לוֹ, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם, וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם. מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי. אָמַר לוֹ, אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ. וּכְשֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ, אֲנִי לֹא בָאתִי בִגְבוּלָהּ, הִיא בָאתָה בִגְבוּלִי, אֵין אוֹמְרִים, נַעֲשֶׂה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטִי נוֹי, אֶלָּא אוֹמְרִים, נַעֲשֶׂה אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ. דָּבָר אַחֵר, אִם נוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה, אִי אַתָּה נִכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלְּךָ עָרוֹם וּבַעַל קֶרִי וּמַשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, וְזוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכָל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ. לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא אֱלֹהֵיהֶם. אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, אָסוּר. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, מֻתָּר:

אפרודטי. צורת כוכב נוגה. כך פירש הרמב״ם ז״ל:

אין משיבין. דבר תורה במרחץ, לפי שאדם עומד שם ערום:

היא באתה בגבולי. שהמרחץ קדם לה, והמרחץ נעשה לכל הבא לרחוץ. ועוד תשובה אחרת, אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרודטי, דמרחץ לאו דבר של נוי הוא, אלא נעשה אפרודטי נוי למרחץ, שאפרודטי משמש למרחץ, הוא טפל והיא עיקר:

ביב. חריץ עשוי בקרקע להוציא שופכים לרשות החבים:

פרוקלוס. מין גוי היה. רש"י:

אמר לו אין משיבין במרחץ וכשיצא א"ל וכו'. ובירושלמי גרסינן כשיצא. וכן נראה. לפי שבגמרא אמרו דלא השיבו כלל במרחץ לפי שאסור להרהר בדברי תורה במרחץ אלא כשיצא השיבו שאין משיבין במרחץ כלומר שלא הייתי יכול להשיבך עד עכשיו שיצאתי ואי גרסינן כשיצא נוכל לתרוצי דה"ק א"ל אין משיבין במרחץ כשיצא. וכ"כ הר"ן והתוס'. ומיהו כתבו עוד דג' בתים יש במרחץ. ובפנימי שבני אדם עומדים שם ערומים ולא לבושים אפילו הרהור אסור ואין משיבין בה כלל. אבל באמצעי' שבני אדם עומדים שם ערומים ולבושים. הרהור מותר בה. ולהשיב בדבר אסור ומותר. ג"כ מותר בה. שכל שאינו אומר עיקר טעמו של דבר אינו אלא כהרהור. ובבית זה האמצעי הוא שא"ל אין משיבין במרחץ. וכשיצא מבית האמצעי לבית החיצון. אמר ליה עיקר טעמו של דבר דהיינו אני לא באתי בגבולה ע"כ. ולפי זה גירסת וכשיצא אתי שפיר. ומ"מ נראה דגרסתם היתה כשיצא בלא וי"ו:

היא באתה בגבולי. דאי לאו הכי שלא בטובת ר"ג כבטובת אחרים דמי. שהיה אדם חשוב וטובה היא להם כשהוא נהנה מהן. ותנן [פ"ד משנה ג'] ע"ז שהיה לה גינה ומרחץ וכו' אין נהנין מהן בטובה. גמרא:

ובעל קרי. כי ההיא דאמרינן בפ"ב דחגיגה דף ט"ו שמא באמבטי עיברה. ופירש"י כלי שרוחצין בו כל הגוף וי"ל שהטיח אדם שם שכבת זרע וכו':

ומשתין בפניה. דכיון שאין עבודתה בכך. לא דמי לבעל פעור דמיחייב אפילו נתכוין לבזותה. כמ"ש בפרק ז' דסנהדרין משנה ו'. [משמא ד] גמ'. ועיין [מ"ש] בפרק דלקמן משנה ה':