Tractate Sukkah - Chapter 5 - Mishnah 4

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בַּשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח. הִגִּיעוּ לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, וְאָמְרוּ, אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ:

באבוקות של אור. בארבע אבוקות או בשמונה, זורק זו ומקבל את זו:

דברי שירות ותשבחות. יש מהן שהיו אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש שהיו אומרים אשרי זקנותינו שכפרה על ילדותינו, אלו בעלי תשובה. ואלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ונמחל לו:

שעליהם הלוים עומדים בשיר. בשמחת בית השואבה. אבל דוכן לשיר של קרבן אצל המזבח היה:

תקעו והריעו ותקעו. זה סימן לילך ולמלאות מים לניסוך מן השילוח:

הגיעו לעזרה. לקרקע עזרה של נשים:

הפכו פניהם למערב. לצד העזרה וההיכל כדי לומר דבר זה:

שונין. כופלין לומר אנו ליה משתחוים ומודים על מה שעבר. וליה עינינו מיחלות להבא:

חסידים ואנשי מעשה כו'. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה. אלא גדולי חכמי ישראל. וראשי ישיבות וסנהדרין. והזקנים. ואנשי מעשה. הם שהיו מרקדים. ומספקים. ומנגנין. ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים [כולן] באין לראות ולשמוע. לשון רמב"ם סוף ה' לולב:

[*היו מרקדים לפניהם. קאי על הרואים. דתנן בריש פרקין מי שלא ראה בשמחת כו' ש"מ דרואים היו. וכן שמעינן לה מהא דתנן במשנה ב' ומתקנים שם תיקון גדול. כדפי' הר"ב שם]:

דברי שירות ותשבחות. כתב הר"ב אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו. אלו חסידים. פירש"י כל חסיד. הוי חסיד מעיקרו. ואמרו שלא עברנו עבירה בילדותינו לבייש את זקנותינו. והיינו תשבחות שמשבחין להקב"ה על כך:

בשער העליון. והוא שער הנקנור. ולמה נקרא שער העליון. לפי שהוא למעלה מעזרת נשים. לשון הרמב"ם פ"ז מהלכות כלי המקדש. וכלומר דלא תטעה שהוא שער העליון שבדרום. הנזכר בפ"ו דשקלים וספ"ב דמדות. וטעמא דהא הכא יציאתם למזרח היה ובפ"ה מהלכות בית הבחירה בכ"מ מראה מקום לשם נקנור. ולא הראה מקום לשם עליון וממתניתין היא. ועוד בירושלמי פ"ה דערובין שבעה שמות היה לו שער סור כו' שער העליון:

קרא הגבר. והיו שוהין בתקיעות ובהפיכות פניהם למערב וגם בחזרה לאחר מילוי. והיה מאיר היום קודם שיגיעו [לעזרה]. ועד שיקדשן בכלי לא הוכשרו להפסל בלינה כדתנן פרק חטאת העוף במסכת מעילה גבי נסכים. ואע"פ שהצלוחית היתה מקודשת. מ"מ אין כלי שרת מקדשין בחוץ אלא בפנים דאלת"ה הא אמרן במשנה י' פ"ג דיומא דעלות השחר זמן פסולן של מי הכיור. כ"כ התוס':

תקעו וכו'. עיין פרק דלעיל משנה ה':

הגיעו למעלה עשירית. בעי רבי ירמיה למעלה עשירית דנחית חמשה. וקאי אעשרה. או דלמא דנחית י' וקאי אחמשה תיקו. ובדף נ"ד פירש"י דגמירי להו חשבון התקיעות בחג [כו']. ומעלה עשירית משום דמקום מסויים [בעלמא] הוא לידע היכן תוקעין אותם:

היו תוקעין והולכין. ומאריכין בהן עד שמגיעין וכו' רש"י וכפירוש הר"ב במשנה דלקמן:

אבותינו שהיו במקום הזה וכו'. פירש"י אבותינו בבית הראשון היו כופרין ולא היו פניהם לבית. אלא אחוריהם אל היכל ה' וגו' פסוק הוא ביחזקאל [ח' ט"ז]:

ליה עינינו. גם בכאן פי' בכף נחת. ליה להיכל וכבר הארכתי במשנה ה' פרק דלעיל שהוא שם קדוש וכלפי הש"י אמרוה. ועיין מ"ש לקמן:

אנו ליה וליה עינינו. פי' הר"ב ליה משתחוים כו' דהשתא לא הוי כמו מודים מודים דמשתקים אותו. כדתנן במ"ג פ"ה דברכות ופ"ד דמגילה. משום דמשמע כמקבל עליו שתי רשויות. כ"ש הכא דשתי שמות מזכיר. דכיון דאתרי מילי קא מדכר ליה תרי זימני ולאו אחדא מלתא תרי זימני לית לן בה גמרא. ומכאן סתירה גמורה לפירושו של בעל כף נחת. שכתב ליה אנו משתחוים וליה אנו מיחלים. שזהו לשון הגמרא שממנו תקובל תפלתינו והם ב' דברים הפך מעשה אבותם. שלא די שהיו משתחוים לשמש. אלא אחוריהם להיכל. שלא היו מחשיבין אותו. שכן דרך מי שאינו מחשיב הדבר. שהופך פניו ממנו. עכ"ל. ואי איתא דכלפי ההיכל אמרו כך. מאי קשיא לגמרא ממודים מודים שהוא כלפי הקב"ה: