Tractate Sukkah - Chapter 4 - Mishnah 2

Tractate Sukkah - Chapter 4 - Mishnah 2

לוּלָב שִׁבְעָה כֵּיצַד, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, לוּלָב שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, שִׁשָּׁה:

Comments from Bartenura on Masechet Sukkah - Chapter 4 - Mishnah 2

לולב שבעה. דיום ראשון דוחה שבת משום דאית ליה עיקר מן התורה בגבולים דכתיב (ויקרא כ״ג:מ׳) ולקחתם לכם ביום הראשון:

ושאר כל הימים. אם חל יו״ט ראשון בשאר ימי החול, ונמצאת שבת בחול המועד, לא דחי. ואע״ג דכל שבעה הוא מן התורה במקדש, העמידו חכמים גזירתם בשאר ימי החג הואיל ואין להם עיקר מן התורה בגבולים. ובדין היה דאפילו בזמן הזה יהיה לולב דוחה את השבת ביום טוב ראשון של חג, אלא משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא, ושמא אין זה יו״ט ראשון הלכך לא דחינן שבת מספיקא. וטעמא דגזרו שלא ליטול לולב בשבת, והרי אין בנטילתו שום מלאכה אלא טלטול בעלמא, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד הברכה או סדר הנענועים ויעבירנו ד׳ אמות ברה״ר והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה:

Comments from Tosefot Yom Tov on Masechet Sukkah - Chapter 4 - Mishnah 2

[*לולב שבעה כיצד. והרא"ש גורס ששה ושבעה כיצד והיא גירסא נכונה ועיין רפ"ה]:

יו"ט הראשון שחל להיות בשבת. פירש הר"ב דיום ראשון דוחה שבת עיין פרק דלעיל משנה י"ג. ומ"ש דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ולא פירש מקדש ש"מ דאפילו בגבולים. כן פי' רש"י ועיין פרק דלעיל משנה י"ב:

ושאר כל הימים ששה. כתב הר"ב דהעמידו דבריהם כו'. וכתב רש"י וא"ת נמצא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה הא אותיבנא ביבמות [בהאשה רבה דף צ'] ושנינן שב ואל תעשה שאני ע"כ. ומ"ש הר"ב ובדין הוא דאפי' בזמן הזה כו' אלא משום דלא בקיאינן כו'. וא"ת הרי לפי מ"ש במשנה ו' פרק דלעיל בקיאינן כמ"ש שם. ומיהו בגמרא כי אמרינן האי טעמא משמע דעדיין היו קובעין בא"י ומקרי אנן לא בקיאין לפי שאע"פ שהיו יודעין לחשוב העבור. מ"מ היו סמוכים על קביעות ארץ ישראל. ובמקום שאין שלוחי בית דין מגיעין שם הוו כאינן בקיאין. דהא פריך עלה אינהו דידעי בקיבוע דירחא [לדחי] ופירש"י אינהו בני ארץ ישראל שעדיין מקדשין על פי הראיה. והתוספות שכתבו דמאי דקאמר לא בקיאינן. אף על גב דידעינן עבוד רבנן כאילו לא ידענו אפשר שסוברים כהרא"ש לעיל במשנה ו' דפסולי אתרוג דראשון פסולים ג"כ בשני דלכל דבר עבוד רבנן כלא ידענו. אבל להר"ב מי ניחא. וא"ל דאי לא נטלינן פסול בשני נמצא כשאין כאן אחר שהוא כשר יושב ובטל ממצוה דדבריהם. והויא חומרא דאתי לידי קולא. וכמ"ש הר"ן בשם י"א. דקשיא לי א"כ בנטילת לולב עצמו למה תקנו. אלא שב ואל תעשה שאני. [הכא נמי שב ואל תעשה שאני]. וכבר דחה הוא ז"ל מטעם אחר. אלא נראה טעמא כמ"ש הרמב"ם. והוא סובר ג"כ כהר"ב בדין פסולי אתרוג. ומפרש למשנתינו הכי דמשום דבזמן הקביעות בארץ ישראל שאחר החורבן הואיל והרחוקים לא היו יכולין ליטול דלא ידעי אימתי הוקבע ר"ח שלא הגיעו אליהם שלוחי ב"ד ומפני כן גם בני ארץ ישראל ג"כ לא היו נוטלין דלא לעבדו כשתי תורות כמ"ש לעיל משנה י"ג. ולפיכך אע"פ שאח"כ נתבטלו השלוחים לגמרי לפי שגם בא"י לא קבעו. וכ"ע אחשבון סמכי. והשתא כולי עלמא מיקרי בקיאין בקיבוע דירחא. אפ"ה כדי שלא לחדש דבר נשאר כמות שהיה אחר החורבן בימי הקביעות דארץ ישראל ע"כ. ובהכי ניחא ודאי. דהכא שאני משום דבימי הקביעות שאחר החורבן היו מתקנים אפילו על בני ארץ ישראל דבקיאי שלא ליטול בשבת משום גזירה דאיסור כרת לגבי הרחוקים. הניחו אח"כ כמות שהיה. אבל בדין פסולי אתרוג דבני ארץ ישראל היו מחולקים בימי הקביעות. מבני חוצה לארץ. ועליהם לא נגזרה הגזרה מעולם. הלכך השתא דכ"ע עושין על פי החשבון ובקיאים. לא שייך לומר להניח כמות שהיה כיון שאדרבה מעולם היו בני ארץ ישראל מכשירין הפסולין בשני. וא"כ שפיר טפי להשוות המדות ולהכשיר כמוהם. כיון שנוכל. מטעם דהשתא כולי עלמא בקיאים. ואל תשיבני משני ימים טובים של גליות. דאההוא שלחו מתם דלעבדו משום דלמא גזרי מלכות שלא יתעסקו במצות. ותשתכח סוד העבור ויעשו מלא חסר כו'. ויאכלו חמץ בפסח. כדאיתא בפ"ק דביצה דף ד'. וכי עבדינן יו"ט שני קודש תו ליכא למיחש להא דתם. ודיני אתרוג שאינו אלא בחג משוין המדות עם בני ארץ ישראל. ועוד שהיא מצוה בפני עצמה ולא בקדושת יו"ט תליא. ועיין משנה ב' פרק ג' דביצה. ומ"ש הר"ב וטעמא דגזרו כו'. והרי כו'. אלא טלטול בעלמא דטלטול מיהו איכא מאחר דאין עשוי כלי. אע"ג דחזי למצוה כדאשכחן בקנים דשלחן במנחות פרק י"א משנה ו'. תוספות. ומ"ש שמא יטלנו כו' ויעבירנו ד"א ברשות הרבים. הכי איתא בגמרא וכתב רש"י ה"ה דמצי למימר ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. [ולא נקט הכי אע"ג דהוי אורחא דמלתא טפי. תוספות פ"ק דמגילה דף ד']. אלא שברוב מקומות וענינים יש לחוש להעברת ד"א. ואין לחוש להוצאה. כגון שהיה מונח בכרמלית או בקרפף או בגיגה דאין כאן אסור הוצאה דאורייתא ויש כאן איסור העברה בר"ה ע"כ. וכתב הר"ן בריש פרק ד' דר"ה. וא"ת ומ"ש הני דגזרינן ומ"ש מילה דלא גזרינן. [בריש פי"ט דשבת] שמא יעביר תינוק או איזמל בר"ה. וי"ל דהני שאני לפי שהכל טרודין בהן ולא מדכר חד לחבריה מה שאין כן במילה. ע"כ. ועיין במשנה ב' פרק ז' דפסחים. ומ"ש שמא יעביר תינוק ר"ל לאחר המילה שהוא חולה וככפות דמי. כמ"ש בשבת בשם התוספות. [*ועיין במ"ש במשנה ב' פרק י"ח דשבת] והתוספות פ"ק דמגילה דף ד'. תירצו משום דמילה חמירא שכן נכרתו עליה י"ג בריתות. וגם אין אדם מל אלא א"כ הוי בקי דסכנה יש בדבר ע"כ. ועיין מ"ש בס"ד במשנה ב' פ"ק דמגילה. ומ"ש והיינו טעמא דשופר במשנה ג' פ"ד דר"ה. עוד ע"ש במשנה ג' ומשנה ח'. ומ"ש והיינו טעמא דמגילה. אגזירה שמא יטלנו קאי. וכמ"ש במשנה ב' פ"ק דמגילה. אבל משום דלא בקיאינן לא שייך לענין מגילה דכיון דמדבריהם היא. ואפילו היינו בקיאין. לא היה דוחה שבת: