Tractate Sukkah - Chapter 3 - Mishnah 4

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת, לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים וְאֶחָד אֵינוֹ קָטוּם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אֶחָת:

אפילו שנים קטומין. אהדסים קאי. ובגמרא פריך אי קטום פסול והוא מצריך שלשה ליבעי כולהו שלמים, ואי קטום כשר ליכשר שלשתן קטומים. ומסיק דחזר בו רבי ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה הדסים ומכשיר אפילו שנים קטומין. והוא הדין אי לא מייתי להו כלל דקטומין כמאן דליתנהו דמי:

אפילו שלשתן קטומין. דלא בעי הדר בהדס. והלכה כרבי טרפון:

שלשה הדסים. דכתיב (ויקרא כ״ג:מ׳) ענף עץ עבות. ופירש"י ענף חד עץ חד עבות חד. וכתבו התוספות ותימא דלעיל אוקמינא ענף עץ שענפיו חופין את עציו ודרשנן נמי עץ עבות קלוע כמין קליעה. וא"ת ונימא פרי עץ הדר שלשה. וי"ל דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוין ע"כ. ועי' במשנה דלקמן:

ושתי ערבות. יליף מדכתיב ערבי נחל שתים:

אפילו שלשתן קטומין. פי' הר"ב דלא בעי הדר בהדס. וכן לשון רש"י. וכתב הרא"ש. והא דמכשיר בהדס קטום טפי מלולב וערבה. פי' הר"ר ישעיה ז"ל. משום דענפיו חופין את עציו. ואין קטימתו נראית כל כך ע"כ. והב"י בסי' תרמ"ז הביא דברי המגיד שכ"כ בשם הרמב"ן. אבל הר"ב במשנה דלעיל כתב דערבה נקטם ראשה פסולה אינה הלכה. לפי שמשווה הדס וערבה להדדי. וכמ"ש לעיל בס"ד. וצ"ע כיון דאקשינהו רחמנא לכולהו כמ"ש ביבש דמתניתין א'. א"כ מ"ש בנקטם דלא פסלינן בהדס וערבה. ובלולב פסול. ונ"ל דסבירא ליה דאין לחלק בין הדס לערבה לפי ששניהם קצרים. ואין הקטימה פוגמת בהן. אבל בלולב שצריך שיהא טפח יוצא מעל גבי ההדס. ביה פוגם נקטם. ולא הוי הדר. והא ודאי דאע"ג דאתקשו ניתן לחכמים לדרוש מאי הוי הדר ומאי לא הוי הדר ככל הני דמכשרי ופסלי. ולא פירשם הכתוב אלא שנמסר לחכמים לדרוש:

שלשתן קטומים. כתב הר"ן אפשר דרבי טרפון בעי שלשה מדאורייתא אלא דלא קפיד אקטומים. או אפשר דר"ט לא נקט ג' לעיכובא. אלא סירכא דר"י נקט ולא אתא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת. אבל במנינא אפשר דסבר כרבי עקיבא דמכשיר בהדס אחד עכ"ל. והרמב"ם כתב בפירושו והלכה כר"י ור"ט. ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ט. ונראה דס"ל דההוא לענין הדס קטום איתמר והכי מוכח. אבל לענין מנין ערבה. לא אפסק הלכתא ופסק כרבי ישמעאל. וסבר מדאמר ר"ט שלשתן בהדס ש"מ דבעי נמי שלשה. וממילא דבערבה בעי נמי שתים והוה ר"ע יחידאי לגבי ר"י ור"ט בענין המנין. וגם הר"ב שכתב הלכה כר"ט בלבד. ה"נ סבירא ליה דאף במנין ערבה הלכה שתים. וכן משמע מדפירש במשנה דלעיל בשל בעל דכשר. משום דדבר הכתוב בהווה. ולא נקט דרשא דערבי נחל שהוזכרה בברייתא בהדיא. אלא היינו טעמא משום דלמאן דס"ל דערבי אתא למדרש דבעינן שתי ערבות. ליכא למדרש מיניה רבוי דבעל. וכמ"ש לעיל. והשתא בשלמא אי אמרת דס"ל הלכה דג' בעינן. אתי שפיר דודאי דס"ל נמי דערבות שתים. דמאן דדריש הא דריש הא. דלא מצינו דעת שלישית בזה. ומדס"ל דהלכה ערבה שתים. הוצרך לפרש הטעם דלא כאותה ברייתא. משום דלא אתיא אליבא דהלכתא. ועל הרב המגיד צ"ע שכתב בפ"ז דעת כל הגאונים לפסוק במנין כרבי ישמעאל דבעינן ג' הדסים. וכדברי ר"ט דאמר שלשתן קטומים הזכיר שלשה בהדס ע"כ. נראה דעתו דאי לאו דר"י סבר ליה במנין כר"ט לא היינו פוסקים כר"ט אלא לענין קטימה. דאהכי הוא דאתמר הלכתא בגמרא. וכיון דהכי הוא במנין נמי לא נפסוק אלא כר"ע. דהא ר"י הוא דחזר בו ולא בעי אלא חד. ולומר שדעתו דלא חזר אלא בדיעבד. אבל לכתחלה אכתי בעי ג' להדור מצוה. וכן נזכר בדברי הר"ן. זה אינו במשמע דבריו. ואף לא בדברי הרמב"ם. כפי הנוסחא הראשונה שבדבריו והיא שלפני המגיד:

הדס אחד. שאינו קטום קאמר ומש"ה לא פריש לה והכי מוכח בגמרא. הר"ן. והיינו כחזרה דר"י. וא"כ אכתי פליגי בלכתחלה כדלעיל: