Tractate Sukkah - Chapter 1 - Mishnah 8

הַמְקָרֶה סֻכָּתוֹ בְשַׁפּוּדִין אוֹ בַאֲרֻכּוֹת הַמִּטָּה, אִם יֵשׁ רֶוַח בֵּינֵיהֶן כְּמוֹתָן, כְּשֵׁרָה. הַחוֹטֵט בְּגָדִישׁ לַעֲשׂוֹת בּוֹ סֻכָּה, אֵינָהּ סֻכָּה:

שפודין. אין ראוין לסכוך, לפי שאינן גדולי קרקע:

[בארוכות] המטה. כלים המקבלים טומאה:

אם יש ריוח ביניהן כמותן. לאו דוקא כמותן ממש ולא יותר, דהא מקום שפוד כפרוץ הוא נחשב, וכשנותן סכך כשר בין שפוד לשפוד אם אין ביניהן אלא כמותן הוי פרוץ כעומד ופסול. אלא על כרחך הריוח שביניהן משהו יותר מכמותן:

החוטט בגדיש. נטל מן העומרים למטה סמוך לארץ ועשה חלל כשעור סוכה והסכך נמצא עשוי ועומד מאליו. והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. אבל אם היה בו חלל טפח במשך שבעה, עשוי לשם סכך, וחטט בו עד שהגביה את החלל לשעור גובה עשרה [אין] זו היא עשייתו, שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי, והרי היא כסוכה פחותה מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה:

המקרה סוכתו בשפודין. כמו שאנו עושין שמסדרים כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן. רש"י:

בארוכות המטה. ולשון הר"ב *) בארובות בבי"ת. וכן לשון הר"ן גם המגיד. אבל מלשון המשנה דפי"ח דכלים ומייתי לה הכא בגמרא נראה ודאי הגירסא בכ"ף דקרי לשכנגדה קצרה. ומיהו מצינו בי"ת במקום כ"ף כיוצא בזה במשנה ב' פט"ו דכלים. ומ"ש הר"ב דמקבלים טומאה מוקי לה בגמרא בארוכה וב' כרעים. עיין משנה ה' פי"ח דכלים:

אם יש ריוח ביניהן כמותן. כתב הר"ב לאו דוקא כמותן ממש וכו' דהוי פרוץ כעומד ופסול וכו'. וכן כתב הרמב"ם. ותימה דבמשנה ח' פ"ק דערובין כתבו דפרוץ כעומד מותר. ושם כתב הרמב"ם שכן בכל התורה. ותירץ המגיד פ"ה דכיון דסכך פסול כפרוץ נחשב [כדמוכח בגמרא] הלכך גבי סוכה בעינן שיהא סכך כשר טפי פורתא. דאי לא מאחר דכפרוץ הוא הויא לה למטה חמתה מרובה מצלתה [כמ"ש הר"ב בריש פירקין] דזוזא מלעיל וכו' עכ"ד. ובית יוסף סימן תרל"א אמר שזהו דוחק ומיישב דהיינו טעמא דלא סגי בכמותן ממש משום שהרי גם מהסכך עצמו נכנסת חמה על כל פנים שהרי אינה מעובה כמין בית. [דהא דתנן במשנה ב' פרק ב' דמעובה כמין בית כשרה. היינו בדיעבד כדאיתא בטור סימן תרל"א]. ומצטרף מקום הסכך הפסול שהוא נחשב כפרוץ עם האוירים של הסכך עצמו כדאמרן והוי פרוץ מרובה על העומד הלכך צריך שירבה הסכך הכשר על הפסול עכ"ד. ואם שפירושו זה עולה יפה בלשון הרמב"ם שבחבורו שכ"כ ואם היה זה כמו זה בצמצום כו' פסולה. מפני שסכך פסול כפרוץ נחשב עכ"ל. מיהו לשונו שבפירושו סובל יותר פירוש המגיד שכתב כי כשהסוכה פרוץ כעומד פסולה וכו'. ולפיכך צריך כו'. ואז תהיה כשרה מפני שהעומד מרובה על הפרוץ עכ"ל. ולהב"י א"צ שיהא העומד מרובה. אלא שלא יהא הפרוץ מרובה ושוב מצאתי שכדברי המגיד כתב הר"ן במשנה ב' דפרק דלקמן:

כשרה. וכשאין בהן בסכך הפסול כשעור הנזכר בפירוש הר"ב במשנה י' דפסלי בכך:

החוטט בגדיש כו'. כתב הר"ב אבל אם היה חלל טפח דאהל הוא [ועיין בסוף פירקין] וכשעשאה לשם סוכה או צל. הר"ן. וכך כתב הרמב"ם בפ"ה. ומ"ש הר"ב וחטט בו עד שהגביה את החלל לשיעור גובה י' וכו'. וז"ל רש"י. וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שיגביה כו'. ע"כ. ואין להקשות דהרי הסכך דמעיקרא ניטל וליתיה. וסכך דהשתא אית ביה תעשה ולא מן העשוי. דכל דבהדי סככה אפילו סמיך טובא סככה הוי. אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הלכך שפיר דמי כמ"ש הר"ן. אלא שהוא תלה זה בדעת אחרים ושרש"י פירש דוקא מלמעלה למטה. ובודאי שלשון אחר נזדמן לו. ואי משום שהביא ראיה מההיא דחקק כו'. והלכך על כרחין צריך להגיה בלשונו מלמעלה למטה. דומיא דחקק. לאו כלום הוא דשאני התם במימרא דחקק שאין הסכך מעובה ואי אפשר להשלים אלא ע"י החקק. אבל הכא דאפשר אה"נ. ועל הב"י אני תמה שהביא לשון רש"י בסימן תרל"ה כלשונו שלפנינו וכתב עליהם דברי הר"ן. ומ"ש הר"ב והרי היא כסוכה כו'. כ"כ רש"י. ומימרא היא בגמרא דף ד':