Tractate Sukkah - Chapter 5 - Mishnah 5

אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. בְּכָל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם. וּבַמּוּסָפִין הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד תֵּשַׁע. וּבְעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד שֵׁשׁ, שָׁלשׁ לְהַבְטִיל הָעָם מִמְּלָאכָה, וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל. עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג הָיוּ שָׁם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה, שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, שָׁלשׁ לַשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלשׁ לַשַּׁעַר הַתַּחְתּוֹן, וְשָׁלשׁ לְמִלּוּי הַמַּיִם, וְשָׁלשׁ עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, תֵּשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְתֵשַׁע לַמּוּסָפִין, שָׁלשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה, וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל:

שלש לפתיחת שערים. כשפותחים שערי העזרה היו תוקעים תקיעה תרועה תקיעה, וחשיב להו לג׳ תקיעות:

ותשע לתמיד של שחר. כשהיו מנסכים נסכי התמיד הלוים אומרים בשיר. ושלשה פרקים היו מפסיקים בו, ועל כל פרק ופרק היו הכהנים תוקעים ג׳ תקיעות תקיעה תרועה תקיעה ומשתחוים העם [תר״ת חשיב להו לג׳] הרי ט׳ תקיעות:

להבטיל העם ממלאכה. תקיעה ראשונה לבטל העם שבשדות, תקיעה שניה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות, תקיעה שלישית סלק המסלק והטמין המטמין את החמין והדליקו את הנרות:

ושלש להבדיל בין קודש לחול. לאחר התקיעות הראשונות שהה כדי לצלות דג קטן, ותוקע ומריע ותוקע. אלו ג׳ תקיעות אחרונות להודיע שקדש היום:

שלש לפתיחת שערים. של עזרה, שתוקעים בכל יום:

ושלש לשער העליון. כדאמרן לעיל עמדו שני כהנים בשער העליון קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו:

ושלש לשער התחתון. דתנן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו. ומאריכין בהן עד שהגיעו לשער התחתון, כדתנן היו תוקעין והולכין עד שהגיעו לשער היוצא ממזרח, להכי קרי להו ג׳ של שער התחתון. וג׳ של מעלה עשירית לא קחשיב, דהאי ת״ק סבר כראב״י דאמר שלא היו תוקעים למעלה עשירית:

ושלש למילוי המים. לאחר ששאבום ובאו להם לעזרה דרך שער המים, תקעו והריעו ותקעו:

על גבי המזבח. דתנן בפ׳ לולב וערבה וזקפום על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. ותנא דידן לא מייתי הכא כשחל להיות ערב פסח בשבת שהפסח נשחט בשלש כתות ותקיעות טובא הוו התם, משום דלא שכיחא כולי האי שיבא ערב פסח בשבת. והא דתנן אין מוסיפין על מ״ח לאו דוקא, דבערב פסח שחל להיות בשבת זימנין דמוסיפים עד שבע וחמשים תקיעות:

ובמוספין היו מוסיפין עוד ט'. מסקינן דף נ"ה דט' הוא דמוסיפים לכל המוספים שיהיו בו ביום ואין תוקעין לכל מוסף ומוסף ומהאי טעמא ניחא דלא חשיב ר"ה שחל להיות בשבת. דאיכא מוסף דשבת וראש חדש. ור"ה שהן כ"ז. וכ"א שבכל יום אלא שלכל המוספים לא היו אלא ט':

להבטיל העם ממלאכה. לשון הר"ב תקיעה שניה. לישנא דברייתא בפ"ב דשבת דף ל"ה נקט. וכתבו התוס' דתקיעה לאו דווקא. דתרועה היא. ומ"ש הר"ב שלישית סלק המסלק פירש רש"י שם. קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה:

ערב שבת שבתוך החג כו'. ושבת שבתוך החג. שהיו תשע למוספים. ולהוו נ"א לא מצי למתני. דהא בצרי להו כולהו דמשום בית השואבה. דתנן ריש [פירקין] דאינן דוחין השבת. גמרא. ומ"ש הר"ב ולא מייתי כשחל להיות ערב פסח בשבת כו' דמוסיפין עד נ"ז תקיעות. שהפסח נשחט בג' כתות. כת אחר כת כדתנן בפ"ה דפסחים. וכל כת קוראה את ההלל שלשה פעמים שהיו פסחיהן מרובין. והם טעונים הלל בשחיטתן ולא היו מספיקין לשחוט פסחיהן כל כת וכת עד שיקראוה ג' פעמים. ואע"ג דתנן ואע"פ שלא שלשו מימיהם לא גמרו פעם שלישית. מיהו אין כת שלא היתה גומרתו ב' פעמים. ומתחלת בו פעם שלישית. ואין חסר מן התקיעות כלום. שבתחלת קריאה תוקעים. ובכל קריאה ג' תקיעות. כך פירש"י. ואע"פ שהתוספות הקשו ופרשו בע"א. לא כתבתיו. לפי שלסברתם היו התקיעות בתחלת פרק מפרקי השיר והר"ב מפרש בהדיא בסוף תמיד דבסוף הפרק היו תוקעים [*ועיין עוד מ"ש שם] ומה שהקשו דהלשון אע"פ שלא שלשו מימיהן משמע שאפילו כת ראשונה לא התחילו כו' אינו מוכרח. ומ"ש הר"ב דלא חשיב ליה משום דלא שכיחי כולי האי. גמרא. וקאמר דאילו ערב שבת שבתוך החג איתיה בכל שנה ושנה דלא משכחת לה שלא יהיה [ערב] שבת בחג אא"כ יהיה יום טוב הראשון בערב שבת [וביום טוב בצרי להו תקיעות דבית השואבה דאינן דוחין היום טוב] וא"כ ראש השנה חל להיות כן. ויהיה יום כפורים בחד בשבת וקי"ל דדחינן לראש השנה למחרתו כדי שלא יחול יום כפורים באחד בשבת כדמפרש טעמא בפ"ק דראש השנה דף כ' משום מתיא. שלא יסריח המת שימות בשבת ולא יכול להקבר לא היום ולא למחר. והמפרש לה' קידוש החודש כתב בספ"ו בשם רבינו חננאל. שאין זה עקר הטעם לדחות אלא שהדחיות מסורות הלמ"מ הם ולא נתגלו אלא לב"ד המעיינים בסוד העבור. ולפיכך הבלתי יודעים מסבירים להם הטעם. ואחרים שהוא ר"מ נמי לא קבל הלכה למשה מסיני זו. כמ"ש ס"פ ט"ו דשבת [*ועיין מ"ש במשנה ו' י' פ"ז [צ"ל מ"ז וט' פי"א]. דמנחות]:

ושלשה למילוי המים. פי' הר"ב לאחר ששאבום כו' כדתנן משנה ט' פרק דלעיל: