Tractate Berakhot - Chapter 2 - Mishnah 5

חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁקָּרָא בַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן. אָמַר לָהֶם, אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת:

חתן שנשא בתולה, פטור מקריאת שמע לילה ראשון, משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה. ואני שמעתי שמתירא שמא ייעשה כרות שפכה בבעילתו, וטרדא דמצוה היא, ורחמנא אמר ובלכתך בדרך, בלכת דידך הוא דמחייבת, הא דמצוה פטירת:

אם לא עשה מעשה. אם לא בעל עד מוצ״ש שהם ד׳ לילות, טריד. ומשם ואילך לבו גס בה ותו לא טריד, ואף על פי שלא עשה מעשה חייב בק״ש:

בלילה הראשון. שם לילה זכר בסימן ה' נקבה. וכ"כ בפרשת מקץ ונחלמה וגו' בלילה אחד:

בלילה הראשון עד מ"ש. מדלא תני מלילה הראשון עד וכו' יש לומר דלומר דבלילות דוקא פטור אבל בימים חייב דישראל קדושים הן ומסח דעתו מינה ואין כאן טרדא וכסברת הר"ר מנוח שכתב בשמו בכסף משנה (פרק ד' מהלכות ק"ש). ואי תנא מלילה וכו' עד כו' הוי הכל בכלל אף הימים. וכן יש לדקדק בלשון הר"ב דהכי סבירא ליה שכתב לקמן עד מוצאי שבת שהם ד' לילות. ומנינא למה לי אלא לומר דבד' לילות הוא שפטור אבל לא בימים. שבזה יש לומר דסירכא דלישנא דמתני' דפרק בתרא דנדה (משנה א) נקטיה וגם בדקדוק המשנה י"ל דלהכי תני בלילה לפי דמן הסתם בלילה הראשון הוא בועל שכן המצוה דהא משום הכי כונסין הבתולה ברביעי לפי שב"ד יושבין בה' כדתנן בריש כתובות והכי קאמר פטור בלילה הראשון דביה בלילה בעיל ואי לא פטור גם עד מ"ש:

בלילה וכו'. פי' הר"ב דטריד טרדא דמצוה. גמרא. ופי' הרמב"ם מצות פריה ורביה. ובאלמנה אין טרדא עם המצוה. מה שאין כן בבתולה איתנהו טרדות בתרי גווני כמ"ש הר"ב:

עד מוצאי שבת וכו'. פי' הר"ב דמשם ואילך לבו גס בה לשון הערוך לבו קרוב לה. וכן כל לשון גס שבתלמוד והמשכילים יבינו ע"כ. והכא לפי' הא' כשלבו קרוב לה ימחול לה אף אם לא ימצאנה בתולה דהא להכי מצרכינן להנשא ברביעי כדי שישכים לב"ד בעוד כעסו עלה כדמפרש בריש כתובות. ולפירוש השני כשהוא קרוב לה ישהה בבעילתו ולא יבוש. כדי שלא יעשה כרות שפכה. ובפ"ד דיבמות (מא.) פירש"י והר"ב גס רגיל. וכן פי' רמב"ם פרק קמא דסוטה. והעיקר בעיני שהוא לשון גסות הרוח:

מעשה ברבן גמליאל. לאו מעשה לסתור הוא דקמ"ל אם אדם גדול הוא ובטוח בעצמו שיוכל להתכוין והוא ראוי ליטול את השם [*כבסוף פרקין] הרשות בידו. תוספות: