Tractate Berakhot - Chapter 1 - Mishnah 5

מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ, הַיָּמִים. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יְמֵי חַיֶּיךָ, הָעוֹלָם הַזֶּה. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ:

מזכירין יציאת מצרים בלילות. פרשת ציצית אומרים אותה בק״ש של ערבית ואע״פ שאין לילה זמן ציצית דכתיב וראיתם אותו, פרט לכסות לילה אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה:

כבן שבעים שנה. הייתי נראה זקן. ולא זקן ממש אלא שהלבינו שערותיו יום שמינו אותו נשיא כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות, ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה:

ולא זכיתי. לא נצחתי לחכמים. ודומה לו בש״ס בפרק בנות כותים (נדה לח.) בהא זכנהו ר׳ אלעזר לרבנן כלומר נצחם:

מזכירין. איכא למידק אמאי לא תני זוכרין כדדייקינן במשנה ז' פרק ד' דר"ה גבי השני מתקיע. וי"ל כיון שעיקר הפרשה במצות ציצית ועל ידה זוכרין יציאת מצרים שיוך שפיר לישנא דמזכירין שע"י פרשת ציצית מזכירין יציאת מצרים:

כבן שבעים שנה. פירש הר"ב שהלבינו שערותיו וכו' כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות. הכי איתא בגמ' פרק תפלת השחר (כ"ח). וצ"ל דרבותא קאמר ולא זכיתי עד וכו' כלומר דאע"פ שהיה חכם מופלג וראוי לנשיאות מצד חכמתו שהרי זכה לנס מפני כן אפילו הכי בזה לא זכיתי עד וכו' וכיוצא בזה דברי הרמב"ם אלא שכתב שאמנם קרה לו השיבה מצד שהרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד שתשש כחו ונזרקה בו סיבה וכו' ואמר אע"פ שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה עד ששבתי ע"י כן כבן שבעים שנה לא זכיתי וכו' עכ"ד רצה לקרב הענין אל הטבע ושלא היה זה הנס שהזכירו חז"ל בדבר היוצא חוץ להיקש. ודעתו בכיוצא בזה ודעת אחרים תמצא בס"ד במשנה ו' פרק ה' ממסכת אבות:

ולא זכיתי. פי' הר"ב לא נצחתי גם בערוך [כתב] די"מ כן ובהש"ס תניא אמר להו בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר (ירמיהו כ״ג:ז׳) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה וגו' אמרו ליה לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל וכו' וכיוצא בו אתה אומר (בראשית ל״ה:י׳) ולא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל וכו'. ומצינו שקראו אח"כ יעקב וכו' ולפי דפשטיה דקרא דהנה ימים וגו' משמע כבן זומא. בזה נצחם דאע"ג דמשנו ליה רבנן. שנויא בעלמא היא ולא סמכי' עלי' דשאני קרא דיעקב דהתם הדריה קרא בפירוש. כנ"ל. וראיה לדברי מן המכילתא שהובא בילקוט פ' בא שלא הביא לדברי חכמים שהשיבו לא שתעקר וכו' ומזה הטעם דבתר פשטיה דקרא אזלינן. ורבי לא סידר במשנה אלא התחלת הויכוח שבין בן זומא לחכמים בלבד אבל אין נראה לומר שראב"ע לא שמע מאמר וחכמים אומרים דא"כ אין כאן ניצוח כיון שאין חולק ועיין לקמן. והרמב"ם מפרשו לשון זכות שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב לחיוב זה וכו'. גם בערוך פירש לשון זכות. ומ"מ בפ"א מהלכות ק"ש פסק הרמב"ם כבן זומא:

עד שדרשה בן זומא. פי' הר"ב באותו היום שנתמנה וכו' וכפירש"י ונ"ל שפי' כן מדאמר בגמ' פ' תפלת השחר (כ"ח) בו ביום שנתמנה וכו' לא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. וגם מזה ראיה למ"ש לעיל דדברי חכמים נשמעו לראב"ע כיון שכל הלכות התלויות פירשם ראוי שיהיו נאמרים כל חלקי הסותר:

שנא' למען תזכור וגו'. ומפני שפרשת ציצית שגורה בפי כל מפני קריאתה ביום בעבור מצות ציצית שבה הלכך הנהיגו לקרותה בלילה לצאת בה הזכרת יציאת מצרים בלילה: