Tractate Berakhot - Chapter 7 - Mishnah 1

שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, חַיָּבִין לְזַמֵּן. אָכַל דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, וְהַכּוּתִי, מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. אֲבָל אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנָּכְרִי, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם:

שלשה שאכלו. לזמן. להזדמן יחד, לברך בלשון רבים נברך שאכלנו משלו:

דמאי. פירות עמי הארץ קרויים דמאי, כלומר דא מאי מעושרין הן או לא, לפי שהם חשודים על המעשרות ואסרו חכמים לאכול מפירותיהן עד שיעשר. ואם אכל ולא עשר מברך עליו ולא הוי מצוה הבאה בעבירה דרוב עמי הארץ מעשרים הם:

שנטלה תרומתו. ואף על פי שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, כגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שנטל הכהן תרומה גדולה, והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה אחד מחמשים, דרחמנא קרייה ראשית, נמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו, לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו. ואשמעינן מתניתין דהכא דפטור הלוי מלהפריש ממנו תרומה גדולה דכתיב (במדבר י״ח:כ״ו-כ״ז) והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר:

ומעשר שני והקדש שנפדו. כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, שהבעלים מוסיפים חומש. וקמשמע לן תנא דאין חומש מעכב:

והשמש שאכל כזית. דמהו דתימא כיון שהשמש אין לו קביעות אלא הולך ובא אין מזמנין, עליו קמ״ל. ובכל הני אשמעינן דאע״ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה:

והכותי. מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות ויושב אותם בערי שומרון, ונתגיירו מאימת האריות שהיו אוכלים בהם כמפורש בספר מלכים (ב יז), והיו שומרים תורה שבכתב, וכל מצוה שהחזיקו בה מדקדקים בה יותר מישראל, לפיכך היו מאמינים בהם בקצת המצות, עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, ומאז עשאום כעובדי כוכבים גמורים לכל דבריהם, הלכך האידנא אין מזמנין על הכותי:

אכל טבל. דגן שלא נטלה ממנו תרומה ומעשרות קרוי טבל. ופירוש טבל טב לא ואין צריך לומר טבל דאורייתא, אלא אפילו טבל דרבנן כגון דגן שצמח בעציץ [שאינו נקוב] שאינו טבל אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו:

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. לאו תרומת מעשר קאמר דהאי טבל גמור הוא, אלא כגון שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה ונטל מעשר ראשון תחלה, ואחד מחמשים שבו היא ראויה לתרומה גדולה לכהן, וכל זמן שלא נתן ממנו תרומה גדולה זו אף על פי שהפריש תרומת מעשר אין מזמנין עליו, ואם היה מקדימו בשבלים קודם שתתמרח לא היה צריך להפריש תרומה גדולה כדכתבינן לעיל:

ומעשר שני והקדש שלא נפדו. א״צ לומר שלא נפדו כלל דהא מילתא דפשיטא היא, אלא שנפדו ולא נפדו כהלכתן, כגון שפדה מע״ש בגרוטאות של כסף או במטבע שאין עליו צורה, ורחמנא אמר (דברים י״ד:כ״ה) וצרת הכסף בדבר שיש בו צורה. והקדש שחללו ע״ג קרקע ולא פדאו בכסף, ורחמנא אמר ונתן את הכסף:

והשמש שאכל פחות מכזית. משנה שאינה צריכה היא, אלא איידי דהדר לרובא לצורך הדר נמי להא:

ועובד כוכבים. בגר שמל ולא טבל מיירי. ואשמעינן דכל כמה דלא טבל עובד כוכבים הוא, ולעולם אינו גר עד שימול ויטבול:

לזמן. פירש הר"ב לברך בלשון רבים. דכתיב (תהילים ל״ד:ד׳) גדלו לה' אתי. א"נ דכתיב (דברים ל״ב:ג׳) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. גמרא:

דמאי. פירש הר"ב דרוב עמי הארץ מעשרין הן. כלומר ולהכי מאכילין את העניים דמאי ומשום הכי חזי ליה ולא הוי אכילה בעבירה דמגו דאי בעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה. וכ"פ במשנה ד' פ"ק דדמאי וכן הוא בגמרא:

ומעשר שני. כתב הר"ב שהבעלים מוסיפים חומש. עיין במס' מעשר שני פ"ד משנה ג' ובפרק ה' דערכין ועיין בפ"ק דתרומות משנה ה' דהתם לא פי' הר"ב לענין חומש [*והן דברי הר"ש ואע"ג דהך דהכא הן דברי גמ'. י"ל כמ"ש התוספות בפ"ג דעירובין דף לא דלא פשיט בפרק הזהב מהמשנה דאין חומש מעכב משום דאיכא למדחי ולאוקמי כשנתן החומש ולא קתני למעשר שני אלא אגב דקתני מעשר ראשון]:

והכותי. פי' הר"ב מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא. כמו שנאמר (מלכים ב י״ז:כ״ד) ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוא ומחמת וגו'. ונראה לי שלכך לא קראם בשם בבלי שהוזכר ראשונה בכתוב. לפי ששם בבליים הושאל לבני אומתינו כמו שתראה במשנה ד' פ"ו דיומא ופ' י"א דמנחות ולכך קראם בשם אומה הנזכרת ראשונה אחר בבל. ומ"ש הר"ב והיו שומרים התורה אע"ג דהכתוב צווח (שם) את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. כתב הרמב"ם לקמן בסוף פ"ח שבאורך הימים למדו תורה וקבלוה על פשוטה. וכ"כ התוס' בפ"ק דסוכה דף ח:

טבל. פי' הר"ב דגן שצמח בעציץ וכו'. דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה. הרר"י:

שלא נטלה תרומתו. פירש הר"ב שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח פירשו בגמ' וכתיב גבי לוים מכל מעשרותיכם תרימו תרומה כל צד תרומה שבו תרימו. והכא אידגן וחלה עליו רשות כהן. דכתיב גבי' ראשית דגנך. ובעודו בשבלים דלא אידגן לא חלה עליו רשות כהן. ופטור הלוי כדלעיל [*ועיין בפ' ה' דפאה משנה ב' מ"ש בשם הר"ש בד"ה מעשר וכו']. וכ' הר"י ז"ל דמש"ה הכא דחל עליו כבר חיוב תרומה גדולה כשעדיין לא נטלה אע"ג דתרומת מעשר נטלה קרי לי' לא נטלה תרומתו. ולעיל דלא חל עליו חיובא בשנטלה תרומת מעשר קרי לי' נטלה תרומתו אע"ג דהתרומה גדולה לא נטלה ע"כ. ופירוש מלת מרוח בסוף פ"ק דפאה:

[*והקדש שלא נפדו. פי' הר"ב שחללו ע"ג קרקע וכו' ורחמנא אמר ונתן את הכסף אין הפסוק כן אלא (ויקרא כ״ז:ט״ו) ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ודרך הסוגיא לקצר ולומר בל' אחר קל וכו'. תוס' פי"ח דשבת דף קכח ע"א ועיין מ"ש שם משנה א' ]:

אין מזמנין עליהן. איכא מרבוותא דסברי דווקא נקט מזמנין. דאילו ברכת הנהנין מברך דהא נהנה אלא לפי שהן דברים האסורים הוי כאין להם קבע לזמן עליהם. ואיכא מרבוותא דסברי דאף ברכת הנהנין אין מברכין משום שנאמר (תהילים י׳:ג׳) ובוצע ברך נאץ ה' והכי מסיק בב"י סימן קצ"ו וכתב בכ"מ דמשום רישא דאף מזמנין נקט נמי בסיפא אין מזמנין ודעת הר"ב בזה ע' במשנה ד' פ"ק דדמאי ובמה שאכתוב שם בס"ד: