Tractate Horayot - Chapter 2 - Mishnah 5

אֵין חַיָּבִין עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. וְהַנָּשִׂיא כַּיּוֹצֵא בָהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַנָּשִׂיא חַיָּב בְּכֻלָּן חוּץ מִשְּׁמִיעַת הַקּוֹל, שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ:

אין חייבין על שמיעת הקול. שהשביעו. חברו אם יודע לו עדות ולא העיד לו, כדכתיב (ויקרא ה׳:א׳)] ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. והוא עד וגו׳:

ועל ביטוי שפתים. שבועה שלא אוכל ואכל, או שאוכל ולא אכל. וכן אכלתי ולא אכל, לא אכלתי ואכל:

ועל טומאת מקדש וקדשיו. הנכנס למקדש בטומאה, או שאכל קודש [בטומאה]. אם שגגו בהוראה באחת מכל אלו, אין חייבין קרבן לא בית דין ולא המשיח, לפי שאין היחידים חייבין על שגגתן חטאת קבועה:

והנשיא כיוצא בהם. מלך ששגג באחד מכל אלו אינו מביא שעיר ופטור משום קרבן, דבכל הנך כתיב ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו, מי שבאים לידי עניות, יצא מלך וכהן גדול שאינן באין לידי עניות:

ר׳ עקיבא אומר הנשיא חייב. דבנשיא כתיב (שם ד׳) וכפר עליו הכהן מחטאתו, ובקרבן עולה ויורד האמור בשמיעת קול, ובבטוי שפתים, ובטומאת מקדש, כתיב (שם ה׳) וכפר עליו הכהן מחטאתו, ללמדך שהנשיא חייב בהן. והאי דכהן משיח פטור מקרבן האמור בשמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש, לדברי רבי עקיבא הוא משום דכתיב (שם ו׳) זה קרבן אהרן ובניו וגו׳ עשירית האיפה, זה, מיעוט הוא, לומר עשירית האיפה של מנחת חביתין בא חובה לכהן המשיח, ואין עשירית איפה אחר בא לו חובה, למעוטי עשירית האיפה האמור בשמיעת קול וכו׳ שאין הכהן המשיח מביא אותו. וכיון שמיעטו הכתוב מעשירית האיפה, נתמעט נמי משתי תורים ומכל קרבן האמור בענין. דכתיב בסוף אותה פרשה וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה, המתכפר באחת מאלה מתכפר בכולן, ושאין מתכפר באחת מאלה אין מתכפר בכולן. ואין הלכה כרבי עקיבא ולא כרבי יוסי, אלא כהן משיח ונשיא חייבין קרבן עולה ויורד על שמיעת קול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש, כדמוכח לקמן במתניתין. והא דתנינן אין חייבין על שמיעת הקול וכו׳ דמשמע לא בית דין ולא כהן משיח, היינו אינו חייב פר הבא על שאר מצות, אבל חייב קרבן עולה ויורד:

אין חייבים וכו'. פירש הר"ב לא ב"ד ולא המשיח. וכן פירש"י ולפי מאי דפי' במתני' דלעיל בב"ד ולא במשיח משום דר' עקיבא פליג בסוף פירקין. ה"נ לא ה"ל לפרש אלא בב"ד דבכולן פליג:

על שמיעת הקול וכו'. ועל טומאת מקדש וקדשיו. ובדין הוא דלא אבעי למתני דהא תני לעיל אין חייבין על עשה ועל ל"ת שבמקדש. וטעמא משום דהוה בעולה ויורד. וה"ה על שמיעת קול ועל בטוי שפתים דב"ד פטור. והא דקתני הכא משום דבעי אפלוגי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא. רש"י.

ועל ביטוי שפתים ועל טומאת וכו'. וה"ג נמי במשנה ד' פ"ב דכריתות ויראה לי טעמא אע"ג דבכתוב קדים טומאת מקדש הואיל ואין המקדש קיים. ובטוי שייך בכל זמן להכי אקדמה:

והנשיא כיוצא בהם. פירש הר"ב מלך ששגג וכו' ולא בעינן שהורה שאין שגגתו תלויה בהוראתו. וחייב על שגגת מעשה בלבד דלא ככ"ג. וכדתניא בגמרא בריש פירקין. ומ"ש הר"ב דבכל הנך כתיב ואם לא תגיע וגו' יצא מלך וכ"ג כו'. הכי איתא בברייתא בגמרא [דף ט']. והרמב"ם הקדים וכתב. וכן כהן גדול לדעת רבי יוסי פטור וכו' לפי שנאמר וכו'. ומ"ש הר"ב שאינן באין לידי עניות מסיים בברייתא נשיא דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ב) ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו מי שאין על גבו אלא ה' אלהיו פירש"י דהיינו מלך ומלך לעולם עשיר הוא. משיח דכתיב (שם כ"א) והכהן הגדול מאחיו. בנוי בכח בחכמה ובעושר וכו'. כמ"ש הר"ב במשנה ג' פרק קמא דיומא:

רבי עקיבא אומר הנשיא חייב בכולן. כתב הר"ב והאי דכהן משיח פטור וכו' לדברי רבי עקיבא וכו' לא דייק בלישניה דאכתי לא שמענו דס"ל דפטור וכתב והאי וכו'. דאי משום דלא נקט אלא נשיא. הא רבי יוסי הגלילי נמי לא נקט אלא נשיא ושניהם שוים לדידיה. ואין לומר דלרבי יוסי דפוטר בנשיא. כי תידוק הא משיח חייב הוי לחומרא. דהא ליתא דכי מחמרינן לחיוביה קא מייתי חולין לעזרה. ולשון הרמב"ם ור"ע אומר נשיא חייב לפי שנאמר וכו' אמנם כהן גדול אינו חייב וכו'. לדעת ר"ע וכו'. ומ"ש הר"ב וכיון שמיעטו הכתוב מעשירית האיפה. נתמעט נמי וכו' דכתיב בסוף אותה פרשה וכו' מאחת מאלה וכו'. מדכתיב בסוף ולא כתביה בדלות. אי נמי בעשירות דייקינן אבל מלישנא דאחת לחוד לית לן למידק דא"כ הא כתיב (שם ה') והיה כי יאשם לאחת מאלה ואימא הכי נמי כל המתחייב באחת מתחייב בכולן. ושאין מתחייב באחת אין מתחייב בכולן. ואמאי רבי עקיבא מחייב הנשיא חוץ משמיעת קול. גמרא (שם) :

שהמלך לא דן ולא דנין אותו. הכי תנן במשנה ב' פרק ב' דסנהדרין ואסיפא סמיך. דתני סיפא לא מעיד ולא מעידין אותו. ויש ספרים דגרסי הכא הסיפא נמי. ואע"ג דמוקמינן לה התם במלכי ישראל כדפי' הר"ב שם. הרי כתבתי גם שם דלא אמעוטי מלכי בית דוד מן לא מעיד. אלא בעידי נפשות דחמירי. אבל בשאר עדות אין מעידין אפילו מלכי בית דוד. משום דצריכים לעמוד. וכתיב שום תשים וגו'. וס"ל לרבי עקיבא דכיון דאין הנשיא בכלל עדות הלכך לא שייך בהו שמיעת קול. אפילו בעדות שיכולין להעיד. והשתא אתי שפיר דהר"ב והרמב"ם פסקו דלא כר' עקיבא. ואע"ג דטעמא קאמר. משום דהאי טעמא לא מכרעא כלל למעוטי מלך משמיעת קול היכא דשייך גביה. והכ"מ בפ"י מהלכות שגגות כתב דלא מכרעא משום דראייתו של רבי עקיבא במלכי ישראל היא. ע"כ. ואי אפשר דתסגי לן בהא. דא"כ תקשה אדרבי עקיבא. דלאו ראיה היא כלל. דהא קרא כתיב (ירמיהו כ״א:י״ב) דינו לבקר משפט. אלא כדכתבתי. אבל מכל מקום קשיא לי דהכא פסקו הר"ב והרמב"ם בפירושו. וכן בפ"י מהלכות שגגות דלא כרבי עקיבא. והמלך חייב. ובריש פ"ד דשבועות דתנן שבועות העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד. ממעטינן מלך כמו שכתבתי שם. וכן כתב בריש פ"י מהלכות שבועות. וצריך עיון. ומה שכתב הר"ב והא דתנינן אין חייבים וכו'. וכך כתב הרמב"ם בסוף פרקין. כלומר ותקשה סתמא אסתמא: