Tractate Horayot - Chapter 1 - Mishnah 1

הוֹרוּ בֵית דִּין לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, אוֹ תַלְמִיד וְהוּא רָאוּי לְהוֹרָאָה, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה, הֲרֵי זֶה חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָלָה בְּבֵית דִּין. זֶה הַכְּלָל, הַתּוֹלֶה בְעַצְמוֹ, חַיָּב. וְהַתּוֹלֶה בְּבֵית דִּין, פָּטוּר:

הורו בית דין לעבור. שאמרו לעם מותרים אתם לעשות דבר שחייבים על זדונו כרת:

והלך היחיד ועשה. מתניתין ר׳ יהודה היא דאמר יחיד שעשה בהוראת ב״ד פטור. ואינה הלכה. אלא כרבנן דאמרי יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. ואינו פטור עד שיהו העושים על פי בית דין רוב יושבי ארץ ישראל או רוב השבטים, ואז בית דין מביאין פר העלם דבר של צבור, והעושים על פיהם פטורים:

שוגג על פיהם. לאפוקי היכא שלא תלה בהוראת בית דין, כגון שהורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, שזה חייב, שהרי לא על פי בית דין אכל:

בין שלא עשו. בית דין עצמן מעשה על פי הוראתם, הוא פטור והן חייבין, שבית דין אין מביאין קרבן אלא על שגגת הוראה, שהמעשה תלוי בקהל וההוראה בבית דין:

הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין. ואע״ג דמזיד הוא זה, שהרי ידע שטעו ואעפ״כ עשה כדבריהם, ומזיד לאו בר קרבן הוא, הא אמרינן בגמרא שהוא שוגג, שחשב שמצוה לעשות על פי בית דין ואפילו ידע בהן שטעו:

זה הכלל. לאתויי מבעט בהוראה, שאין דרכו לעשות על פי הוראתם, ועשה כהוראת בית דין לא מפני שסמך על הוראתם אלא מפני שנדמה לו בדעתו שזה מותר, הרי זה חייב:

הורו בית דין. פליגי בסוף פרקין איזה ב"ד.

על אחת מכל מצות. פי' הר"ב שחייבים על זדונה כרת. עיין במשנה ג' פרק ב':

והלך היחיד וכו' פטור. דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה (ויקרא ד׳:כ״ז) הרי אלו מיעוטין. העושה מפי עצמו חייב. בהוראת בית דין פטור. ועיין מ"ש במשנה ה' פ"י דשבת. ומ"ש הר"ב רוב יושבי א"י. גמ'. שנאמר (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבא חמת עד נחל מצרים ל"ל אלא ש"מ הני הוא דאקרי קהל אבל הנך [דבח"ל] לא אקרי קהל. ומ"ש הר"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב (ויקרא ד׳:י״ג) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו בית דין לעבור. הקהל ועשו. מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכ"מ. ומ"ש ואז בית דין מביאין לא משום דס"ל כר"מ דסוף פרקין אלא צבור מביאין כר"י דהתם. ומשום דבשביל הוראת הב"ד מביאין שפיר קאמר ב"ד מביאין. וכן הרמב"ם בר"פ י"ב מהל' שגגות כתב ב"ד מביאין ואח"כ פסק דצבור מביאין ופירש הכ"מ כמ"ש.

או תלמיד והוא ראוי להוראה וידע שטעו. ומסקינן בגמרא דאי ראוי להוראה לא צריכא דמה לי הוא מה לי אחד מהן אלא משנה יתירה קמ"ל דאפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר שאינו ראוי להוראה אפ"ה חייב ומסיים הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות שגגות אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור. שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית.

בין שעשו ועשה עמהם בין וכו'. זו ואצ"ל זו קתני. גמרא: