Tractate Chagigah - Chapter 2 - Mishnah 6

הַטּוֹבֵל לְחֻלִּין וְהֻחְזַק לְחֻלִּין, אָסוּר לְמַעֲשֵׂר. טָבַל לְמַעֲשֵׂר וְהֻחְזַק לְמַעֲשֵׂר, אָסוּר לִתְרוּמָה. טָבַל לִתְרוּמָה, וְהֻחְזַק לִתְרוּמָה, אָסוּר לְקֹדֶשׁ. טָבַל לְקֹדֶשׁ וְהֻחְזַק לְקֹדֶשׁ, אָסוּר לְחַטָּאת. טָבַל לְחָמוּר, מֻתָּר לְקַל. טָבַל וְלֹא הֻחְזַק, כְּאִלּוּ לֹא טָבָל:

טבל לחולין, והוחזק לחולין. ועוד זו מעלה. הטובל לאכול חולין ונתכוין לטבול להיות מוחזק טהור לשם חולין:

אסור למעשר. אסור לאכול מעשר שני הנאכל בירושלים, עד שיטבול לשם מעשר. וכן כולם:

אסור בחטאת. במים המקודשים באפר פרה:

ולא הוחזק. לא נתכוין לשם טבילת טהרה, אלא לרחיצה בעלמא:

כאילו לא טבל. למעשר, וכל שכן לתרומה ולקודש. אבל טבילה היא לחולין, דחולין לא בעו כוונה:

טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. פירש הר"ב למעשר וכ"ש לתרומה. הכי מפרש בגמרא. והא דבמשנה ב' פ"ח דברכות סבר ליה ב"ש דכשנטל ידיו אינו מטמא משקים [ובהא סברא לא פליגי ב"ה] ותנן [במשנה ז' פ"ח דפרה] כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה. לא קשיא. דהכא דוקא בטבילה בעינן כונה למעשר וכ"ש לתרומה. אבל בנטילת ידים כי נטל לחולין שוב אינו פוסל בתרומה. דאלת"ה אין לך אדם אף חבר אוכל חולין בטהרה. שלא יטמא משקין כך כתבו התוס'. אבל הרמב"ם בפי"ג מהל' אבות הטומאות כתב וכן הנוטל ידיו או הטבילן צריך כונה אפי' למעשר כו' [*ומיירי לענין אכילת מעשר ותרומה וכן מוכח התם והכא בפירושו שבמשנה. אבל לנגיעה ודאי דאף לתרומה א"צ כונה. ואצ"ל למעשר ועיין בפי' הר"ב בפ"ק דשבת משנה ד' בגזרה השביעית]:

כאילו לא טבל. פירש הר"ב למעשר כו' אבל טבילה היא לחולין. והא אתא לאשמועינן דאי לגופיה לא אצטריך. דהא ברישא תנן דאפי' הוחזק לחולין אסור למעשר. ועי"ל דאי מרישא ה"א דטפי עדיף לא הוחזק כלל למעשר מהוחזק לחולין. דהא עקר דעתו לגמרי ממעשר. תוס':