Tractate Tamid - Chapter 6 - Mishnah 3

מִי שֶׁזָּכָה בַקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַבָּזָךְ מִתּוֹךְ הַכַּף וְנוֹתְנוֹ לְאוֹהֲבוֹ אוֹ לִקְרוֹבוֹ. נִתְפַּזֵּר מִמֶּנּוּ לְתוֹכוֹ, נוֹתְנוֹ לוֹ בְחָפְנָיו. וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ, הֱוֵי זָהִיר שֶׁמָּא תַתְחִיל לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא תִכָּוֶה. הִתְחִיל מְרַדֵּד וְיוֹצֵא. לֹא הָיָה הַמַּקְטִיר מַקְטִיר עַד שֶׁהַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לוֹ, הַקְטֵר. אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל, הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַקְטֵר. פָּרְשׁוּ הָעָם, וְהִקְטִיר וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא:

ונותנו. לכף:

לאוהבו. שבא שם עמו להיכל לצורך כך. ואם נתפזר מן הקטורת שבבזך לתוך הכף, לפי שהבזך היה מלא וגדוש ופעמים נופל ממנו לתוך הכף, נותן אוהבו את הקטורת שנתפזר בתוך הכף בחפניו של מקטיר:

ומלמדים אותו. לפי שלא הקטיר מעולם, כדתנן לעיל חדשים לקטורת בואו והפיסו, לפיכך הוצרכו ללמדו:

שלא תתחיל לפניך שלא תכוה. היה שופך הקטורת על הגחלים לצד מערב רחוק ממנו, וכשהיה מתפזר לצד עצמו היה צוברו, כדאמרינן ביומא [דף מ״ט] כדי שתהא עשנה שוהה לבוא, וזהו כבוד שיהא שוהה בעבודה. והיה צובר ועושה הגל לצד מערב, שכשבא לגרור הקטורת הסמוך לו הוא צוברו לצד מערב רחוק ממנו ואינו נכוה מן הקטורת שנשרף. אבל אם היה עושה הגל לפניו, כשיאסף הקטורת שנתפזר חוצה לו ומביאו אצלו, נמצא זרועו נכוה בציבור הקטורת ששורף לפניו. והיינו דתניא בפרק הוציאו לו (סוף יומא דף נ״ב) צובר פנימה שהוא חוצה לו:

התחי, ל מרדד ויוצא. כלומר מיד שרידד הקטורת על גבי גחלים יצא:

פרשו העם. כל הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרת הקטורת, דכתיב (ויקרא ט״ז) וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש, כל כפרה שנעשית בקודש, כל אדם לא יהיה באוהל מועד, הלכך בין בשעת הקטרה בין בשעת מתן דמים של פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה, היו הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח. אבל בשעת הקטרת קטורת של יוה״כ לא היו פורשים אלא מן ההיכל בלבד, לפי שקטורת של יוה״כ לא היה בחוץ בהיכל על מזבח הזהב, אלא לפני ולפנים בבית קודש הקדשים, הלכך אין צריך שיפרשו מבין האולם ולמזבח אלא מן ההיכל בלבד:

נותנו לו בחפניו. ומשתחוה ויוצא. הרמב"ם פ"ג מה"ת:

שלא תתחיל לפניך שלא תכוה. פירש הר"ב. היה שופך הקטרת על הגחלים לצד מערב וכשהיה מתפזר לצד עצמו היה צוברו כו'. פי' לפירושו שהיה שופכו לצד מערב. ואע"פ שרוב מן הקטרת נשפך בשפיכה של צד מערב. מ"מ אירע שנתפזר לצד עצמו והיה גוררו מה שנתפזר לצדו וצוברו ג"כ לצבור השפיכה. וע"י שנעשה הכל צבור נשתהה העשן מלבא וקשיא לי לישנא דמרדד דהכא דלא הוי כמו מרדדן דמתני' דלעיל. דהתם מרקען ומפשט אותן על פני כל המזבח. והכא בקטרת גורר וצובר. ואין זה ריקוע וכבר כתב הר"ב לעיל דרידוד ריקוע הוא. ועוד בספ"ז דמקואות מקוה שמימיו מרודדין מתפשטין ומתרחבין ובמשנה ב' פ"ז דאהלות אהל מרודד. ורש"י דיומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ"ב) בההיא דצוברה פנימי שהוא חוצה לו שהביא הר"ב. מפרש דצובר חוצה לו לצד מערב והולך ומושך ידו אליו וצובר תמיד במשיכה. ולא יתחיל לצבור מלפניו שמא יכוה כשיתפשט זרועו וימשוך חוצה לו. ולתוס' דהתם אשתמיט דהך דהזהר שלא תתחיל מלפניך כו' משנה היא. וסברו שהיא ברייתא ונדחקו מאד ללא צורך:

פרשו העם. [*לשון הרמב"ם פ"ג מה"ת. ואחר שאומר יפרשו כל העם]. וכתב הר"ב. כל הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח כו'. עיין בספ"ק דכלים. ומ"ש בבאו לכפר בקדש כל כפרה כו'. בגמ' פ"ד דיומא דף מ"ד.