Tractate Tamid - Chapter 3 - Mishnah 4

נִכְנְסוּ לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים, וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם תִּשְׁעִים וּשְׁלשָׁה כְלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְבֻקָּר מִבָּעֶרֶב, מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת:

תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב. לא אתפרש למה הוצרכו למנין של כלים הללו. ובירושלמי במסכת חגיגה אמרו כנגד תשעים ושלש אזכרות שבנבואות חגי זכריה ומלאכי:

השקו את התמיד. סמוך לשחיטתו, כדי שיהא עורו נפשט יפה:

בכוס של זהב. אית דאמרי גוזמא קתני דלא של זהב היה, אלא של נחושת יפה כזהב. ואית דאמרי בכוס של זהב ממש, שאין עניות במקום עשירות:

אף על פי שמבוקר. דתמיד טעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטתו, דומיא דשה הפסח:

[*תשעים ושלשה כלי כסף וכו'. כתב הר"ב ובירושלמי כו' כנגד צ"ג אזכרות שבנבואות חגי זכריה ומלאכי. וגם הרמב"ם הביא לירושלמי זה בפירושו. ותמיהני דהא קאי הירושלמי הזה שם בקושיא. דאתמר עלה א"ר חונא חישבתים ואינן אלא שמנים ושלש כנגד פ"ג חותמות וכו' [דבספר נחמיה [סי'] י'] שם חתומים פ"ג על קבלת התורה באלה ובשבועה]. ע"כ. ואני ג"כ חשבתים ומצאתים בהפך שאדרבה ישנם הרבה יותר מכפלים צ"ג שכן בספר זכריה לבדו נמצאים שם בן ד' יותר ממאה מלבד שאר שמות שגם [הם] אינם נמחקים. ולולא שהרמב"ם וכן הר"ב העתיקו הירושלמי כמות שהוא. הייתי אומר שיש ט"ס בירושלמי. דמ"ש חגי זכריה ומלאכי דסמי מינייהו זכריה ולא גרסי' אלא חגי ומלאכי. ואי גרסת הכי אתי שפיר וגם ר' חונא מותיב שפיר לפי שעמדתי למנין בשני ספרים אלו חגי ומלאכי ומצאתי שכל השמות שאינם נמחקים מלבד שם צבאות. שאף שגם הוא מן השמות שאינם נמחקים. כדתניא בס"פ שבועת העדות (שבועות ד' ל"ה ע"א) מ"מ כיון שלא נמצא בשום מקום כי אם סמוך לשם אחר שאינו נמחק לא נחשב לשם בפני עצמו. ולכך אינו מן המנויין. ומעתה אין בב' ספרים אלו מלבד שם צבאות מן השמות שאינם נמחקים. כי אם צ"ג צא וחשוב. ורב חונא ס"ל שאין למנות כי אם רק שם בן ד' והם אינם באלו שני הספרים כי אם פ"ג. והוא כשתצטרף משם בן ד' שבפסוק הנה אנכי שולח וגו' הכפול. ואז מנינם פ"ג. וא"כ הכל עולה כהוגן. וגם תשובת ר' חונא אינה אלא פלוגתא ולא שיוכל לסתור סברת החושב צ"ג. אך יש לדקדק למה לא מנו חכמים אותן שבספר זכריה. ויאמרו נא להוציא כ"כ כלים. שכמו שלא סמכו על ספר א' כן לא הוה להם לסמוך על ב' כי אם על כל הג' שהיו בתחלת בנין הבית. והנה ראיתי להרמב"ם בפירושו שקודם שהזכיר להירושלמי כתב וז"ל מנין זה אפשר הוא כנגד מה שצריכים לכלים לעבודת היום מן הכלים ע"כ. וז"ל בפ"ו מהל' תמידין ומוציאין כל כלי שרת הצריכים להם כל היום ע"כ. לכך אני אומר שלא נתכוונו החכמים לצוות להוציא כלי שרת כנגד השמות אלא לפי שהוצרכו לכל כך כלים לכל יום. אתו ואסמכינהו אקראי שמצאו במספר הזה והם שבב' ספרים אלו. ומוכרחני עכשיו לומר שט"ס הוא בירושלמי כדלעיל. והא ל"ק דיוציאו יותר וכמספר השמות שבג' הספרים כי למה לנו להטריח הכהנים בכדי וגם אפשר שלא רצו להוציא מספר גדול ורב שהוא יותר מכפלים שמן הצורך שאם יעשה כן איש מן האישים יחשב לו לגאוה וגסות רוח. ולו יתברך הגדולה ובמקום שאתה כיוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. כמ"ש ר"י בס"פ בני העיר] [ל"א סוף ע"א].

אף ע"פ שהוא מבוקר. פירש הר"ב דתמיד טעון בקור כו' דומיא דשה הפסח. עמ"ש בזה במשנה ה' פ"ב דערכין: