Tractate Tamid - Chapter 3 - Mishnah 9

Tractate Tamid - Chapter 3 - Mishnah 9

מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, נִכְנַס וְנָטַל הַטֶּנִי וְהִנִּיחוֹ לְפָנָיו, וְהָיָה חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ, וּבָאַחֲרוֹנָה כִּבֵּד אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא. מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה, נִכְנַס וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִיִּים דּוֹלְקִים, מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר וּמַנִּיחַ אֶת אֵלּוּ דּוֹלְקִין בִּמְקוֹמָן. מְצָאָן שֶׁכָּבוּ, מְדַשְּׁנָן וּמַדְלִיקָן מִן הַדּוֹלְקִים, וְאַחַר כָּךְ מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר. וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה וּבָהּ שָׁלשׁ מַעֲלוֹת, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. וְהִנִּיחַ אֶת הַכּוּז עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה וְיָצָא:

Comments from Bartenura on Masechet Tamid - Chapter 3 - Mishnah 9

ובאחרונה. שלא היה רק מעט דשן ולא היה יכול ליקח בחפניו, כיבד שאר הדשן לתוך הטני:

והניחו. לטני שם ויצא. אבל מיד לא היה מוציאו, שכיון שצריך לתת הדשן אצל המזבח קדמה כמו דשון המנורה, ממתין עד לאחר זריקת התמיד, שהיה עושה הטבת שתי נרות וגומר השלמת דשון המנורה, ואז היו שניהם מוציאין זה הטני וזה הכוז ושופכין הדשן במקום אחד אצל המזבח ונבלעים שם במקומן:

ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים. האי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת. ופעמים שמוצא גם השאר דולקים, ונקט שתי נרות מזרחיות דולקים משום דשאר נרות אפילו דולקים מכבן ומדשנן, ואלו שתי נרות אם מצאן דולקים אינו מכבן, ועוד משום דקתני בסיפא מצאן שכבו לאלו מזרחיות. חוזר ומדליקן, ובשאר נרות מצאן שכבו אינו מדליקן עד הערב:

מדשן את השאר. חמש נרות שלצד מערב, מסיר מהן השמן הישן והפתילה הישנה והדשן, ונותן הכל בכוז, ונותן שמן חדש ופתילה חדשה, ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו, מדשן השני מזרחיות ונותן בהן שמן ופתילה חדשה. והא דמפסיק ההטבה בשחיטת התמיד וזריקת דמו ואינו מטיבן כולן יחד, משום דכתיב (שמות ל׳) בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות, אמרה תורה חלק ההטבה לשני בקרים, ועביד הטבת חמש נרות ברישא והדר הטבת שתי נרות, משום דכיון דאתחיל, עביד רובא. והאי דלא עביד שיתא והדר חד, משום דכתיב בהיטיבו את הנרות, [אין] הטבת נרות פחות [משתים]. והני מילי בזמן שאין הנס, כגון לאחר שמת שמעון הצדיק. אבל קודם שמת שמעון הצדיק שהיה נו׳ מערבי דולק תמיד בדרך נס, בדתניא מחוץ לפרוכת העדות, עדות הוא שהשכינה שורה בישראל, זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, כשהיה בא להיטיב השתי נרות מזרחיות, לא היה מדשן אלא הנר הראשון בלבד ומיטיבו, ומניח הנר השני הסמוך לו דולק עד הערב שמדליק את הנרות וממנו מדליק כל הנרות האחרים, ואחר שהדליק שאר הנרות מטיבו ומדשנו לנר זה בערב ומדליקו. ואע״ג דכתיב בהיטיבו את הנרות דאין הטבה פחות משתים, הכי עדיף טפי שלא להיטיב כי אם נר אחד מן השתי נרות מזרחיות ולהניח הנר השני דולק שלא להיטיבו עד הערב, כדי לפרסם הנס שהוא דולק תמיד. ומה שמיטיב חמש של צד מערב תחילה, ולא חמש לצד מזרח ולבסוף שתים של מערב ומהם היה לו להדליק, ולא עביד הכי משום דכתיב (ויקרא כ״ד) להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו לפני ה׳, אמרה תורה קבע נר להדליק ממנו שאר נרות, ואיזה זה נר שני של צד מזרח, והוא קרוי נר מערבי, דכי עייל בהיכל בההוא נר פגע ברישא, ואין מעבירין על המצות, ואיכא למימר בההיא אתוקם הנס והוקבע להדליק ממנו. ובנר ראשון אי אפשר, דהא כתיב לפני ה׳, מאותו נר של צד שכינה שהוא לצד מערב, ואין נר ראשון קרוי לפני ה׳:

מצאן שכבו. השתים מזרחיות. כגון לאחר שמת שמעון הצדיק:

מדשנן ומדליקן מן הדולקים. לא שהיה נותן פתילה חדשה ושמן חדש כדרך הטבת הנרות, שהרי לעולם אין מטיבין שתי נרות מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד כדי להפסיק בין הטבת חמש להטבת שתים, אלא מדשנן היינו שמסיר הדשן שבראש הפתילה הישנה, ומגביהה ומדליקה, כדי להיות ניכר יפה הפסק שבין הטבת חמש נרות לשתים. ואם אין בנרות דולקים מדליקן ממזבח העולה:

ומדשן את השאר. זו הטבת חמש הנרות, שנותן פתילה חדשה ושמן חדש ומניחן כבויות עד הערב שבא ומדליק. ומדשן דהכא אינו כמו מדשן של שנים מזרחית דלעיל. ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו חוזר ומדשן [המזרחית] ונותן שמן ופתילה חדשה ומניחה עד הערב כבויה. ונר שניה שקרויה מערבית כמו כן מדשן ומסיר השמן והפתילה ישנה ונותן שמן חדש ומדליקה ממזבח העולה כדי להדליק ממנה בערב הנרות, האחרות שנר מערבי הוקבע להדליק ממנו נרות אחרות, ולכך נמי מדליקה אם מצאה כבויה קודם שחיטת התמיד, כיון שצריך מכל מקום להדליקה כשבא ומטיב לאחר שחיטה. כך מצאתי פירוש משנה זו בפירושי רבינו ברוך בר יצחק, והוא המחוור שבכל הפירושים. ודברי הרמב״ם במשנה זו תמוהים מאד, וגם מה שסובר שהטבת הנרות היא הדלקתן ושהיו מדליקין הנרות של מנורה כולן בבוקר כדרך שמדליקין בערב, פליאה נשגבה בעיני, ולא שמעתי ולא ראיתי לאחד מרבותי שסובר כן:

ואבן היתה לפני המנורה. לפי שהמנורה גבוהה שמונה עשר טפחים והיה צריך לעלות למקום גבוה כדי להיטיב את הנרות:

ובה שלש מעלות. כנגד שלש העלאות שכתובות במנורה, בהעלותך את הנרות, והעלה את נרותיה, להעלות נר תמיד:

והניח הכוז ויצא. עד לאחר זריקת דם התמיד שאז עושה הטבת שתי נרות והוציאו, וכן חבירו הוציא את הטני. וכשהוציאו השתחוו בגמר העבודה, ולא עכשיו, שעדיין לא נגמר עבודתן:

Comments from Tosefot Yom Tov on Masechet Tamid - Chapter 3 - Mishnah 9

והניחו ויצא. פי' הר"ב אבל מיד לא היה מוציאו כו' עד לאחר זריקת התמיד שהיה עושה הטבת ב' נרות כו' וכ"כ עוד לקמן. וכן שנוי בפ"ו דהטבת שתי נרות קודמות לקטרת וכאבא שאול דס"ל הכי. אבל בפ"ק דיומא משנה ב' תנן ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות. וההיא כרבנן וכמ"ש שם בס"ד. ובחד קרא קא מפלגי. דכתיב בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה. אבא שאול סבר בהטיבו והדר יקטירנה. ורבנן בעידן הטבה תהא מקטיר קטרת דאלת"ה בין הערבים דכתיב (שמות ל׳:ח׳) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. ה"נ דברישא מדליק נרות והדר מקטיר קטרת של בין הערבים. והתניא מערב עד בקר. אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד. כלומר זו מערב עד בקר. ולא אחרת. אלא מאי קאמר רחמנא בעידן הדלקה כו' ה"נ בעידן הטבה כו'. גמ' פ"ק דיומא ד' ט"ו. ונמצאת למד דלרבנן זריקת דם התמיד קודם להטבת חמש נרות וכ"כ הרמב"ם בפירושו ספ"ו וכן בחבורו פ"ו מה"ת.

שתי נרות מזרחיות. כתב הר"ב האי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת. ודלא כתנא דמשנה ז' פרק י"א דמנחות ועמ"ש שם בס"ד:

ומניח את אלו דולקים. כתב הר"ב ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו מדשן השני מזרחיות כו' [*ועיין לקמן בפי' הר"ב בד"ה מצאן שכבו וכו'. ומ"ש הר"ב] והא דמפסיק כו' משום דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות אמרה תורה חלק ההטבה לשני בקרים. כלומר וצריך להפסיק ביניהם בעבודה אחרת כדאיתא בגמ' פ"ג דיומא ד' ל"ג. והא דהטבה ראשונה קודם לדם התמיד *)לרבנן פשיטא דניחא. דבהטבת נרות כתיב בבוקר בבוקר ובתמיד כתיב חד בבוקר את הכבש אחד תעשה בבוקר (במדבר כ"ה) ואמרי' יוקדם דבר שנאמר בו בבוקר בבוקר כו'. כמ"ש במשנה ב' פ"ו. ולאבא שאול דס"ל דדם התמיד קדים להטבה שניה אמרי' התם בגמ' דדריש בבקר בבקר דכתיב גבי שני גזרי עצים ואינם ענין לשם דהא לא קדמי למערכה שניה כמ"ש בפ"ב משנה ג' הלכך שדינהו חד אהטבת נרות דכתיב בהו תרי בקר ולהוו תלת וחד אדם התמיד דכתיב ביה חד בקר ולהוו תרי. והלכך חדא הטבה קדים דהכא תלת והכא תרי. ודם התמיד קוים להטבה שניה דהכא תרי והכא תרי ומכפר עדיף דעולה מכפר [כדתנן סוף פ"ה דערכין]. ומדלא אמרי' דהעלאת אברים [*נמי תהא מפסקת] ש"מ דלית לן למשמע שתהא מפסקת אלא חדא עבודה [*ולפיכך לרבנן דילפי דקטרת מפסקת על כרחך דם קדים לכולהו הטבות כנ"ל]. ומיהו זריקת דם הוא דמקרי עבודה אבל שחיטה לא. והא דכתב הר"ב לקמן לאחר שחיטה ל"ד אלא לאחר זריקה נמי וכמ"ש בכאן. וכן עוד לקמן בד"ה ומדשן את השאר כו'. וכדאיתא בגמ' שכתבתי וכן לא דייק הר"ב בלישניה רפ"ו. ומכאן אני מוכיח דשחיטה לאו עבודה היא. כמ"ש משמא דגמ' במשנה ד' פ"ק דזבחים והתוס' שם נתלבטו מאד להביא ראיה לדבר ולי נראה שזו ראיה פשוטה היא [*ואע"ג דקבל והלך נמי מוקדמים הנהו טעמייהו כדכתב הרשב"א בתשובה סי' ע"ט שאינן עבודה שלימה רק חלקי עבודה אלא שהוא כתב כן גם בטעם השחיטה וא"כ אין ראיה. אע"ג דשחיטה התחלה. ומ"ש הר"ב ואע"ג דכתיב כו'. הכי עדיף טפי וכו' דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועי"ל דכיון שהניח בהטבה ראשונה שתי נרות יתקיים קרא. דלא אתא אלא לומר דלא ליעבד שית בהטבה קמא. ועמ"ש בסד"ה ומטיב כו'].

ומדליקן מן הדולקים. כתב הר"ב ואם אין בנרות דולקים מדליקן ממזבח העולה. וטעמא פי' ברפ"ו ועמ"ש שם בס"ד:

ומטיב את הנרות. הר"ב השיג על הרמב"ם שסובר שהטבתן היא הדלקתן. שפירש בהטיבו. בהדליקו והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים. ופירש בהטיבו אינו הדלקה. אלא תקון הפתילות. וכל זה תמצא באורך בתשובת הרשב"א סי' ש"ט וע"ט. ודעת רש"י בפ' שתי מדות עלה פ"ה ובפי' התורה נראה כדעת האחרונים. וכן נראה דעת הראב"ד בפ"ב מה' עי"כ. וכן דעת אונקלוס. לשון הכ"מ פ"ג מה"ת [*ונ"ל שבכוונה הקדים הכ"מ לכתוב סי' ש"ט קודם ע"ט כי זו שבסימן ע"ט נכתב לפרש זו שבסי' ש"ט. ואמנם מה שהר"ב כתב על הפי' שכתב הוא בשם רבינו ברוך בר יצחק שהוא המחוור כו' הנה קרוב לזה הפי' כתוב בשאלה של הרשב"א שבסי' ש"ט והשואל שמצא לזה הפי' שבחהו ג"כ. אבל הרשב"א השיב לו שיש עליו כמה תמיהות וקצתן עולים ג"כ לפי' של הר"ב שבשם רבינו ברוך בר יצחק ואכתבם אחת לאחת ואלו הן ראשונה תמה למה תלה טעם הנחת המערבי דולק במה שממנו מדליק את המנורה בין הערבים שאינו מפורש [בכתוב] והניח העיקר המפורש בכתוב שיהא דולק לפני ה' תמיד וכך הל"ל ומניח את המערבי דולק שנאמר לפני ה' תמיד. שנית במצאן שכבו שמדליקן כדי להיות ניכר יפה הפסק כו'. ואדרבה היה יותר חיוב ההדלקה ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה האחרים. ועכ"ז מסלק ידו ממנו ואין מדשנו. כי היוצא ורואה שמדשן את השאר ומניח זה דולק סבור שאין זה מניחו מלהטיבו עכשיו אלא מפני שהוא דולק. אבל כשהוא כבה ואפ"ה מטיב את השאר ומניח את זה עכשיו ניכר ונגלה שאינו מניחו אלא מפני חיוב ההפסקה. ועוד שנמצא מדליק לערב בשמן ופתילה ישנים. ועוד שהרי חסרה המדה לערב ממדת חברותיהן. כשיעור מה שדלק בבקר משעה שדשנו והדליקו עד שמדליק חברותיהן בערב. וא"ת שאז ידשנן ג"כ. זה לא נשמע מעולם ולא נזכר בשום מקום. שידשנן שנית לערב. ואין אלו אלא דברים המתמיהים. שלישית מנלן שאם מצא דולקים בחמש שמחייב לכבותו. רביעית שמכבה המערבי ולמה והרי כתיב לפני ה' תמיד. חמישית מי דחקו לומר שבזמן שאין הנס קיים אפי' מצאו דולק יכבנו ולמה מכבה דלמא חזר הנס למקומו. שלא ניתן להם זמן לנס לדעת עד איזה זמן ימשך ומכאן ואילך לא ימשך ובכל יום ויום יש להסתפק שמא נזכה ויחזור הנס למקומו ויהא עד לשאר עמו. והמכבה הזה כובש עדותו. ועוד היאך יכבה והלא שנינו בספרי יכול יכבם ת"ל לפני ה' תמיד. אלמא אשר לפני ה' לא יכבה כלל. וכן הקשה ג"כ על כיבוי החמש נרות כשמוצאן דולקים או מקצתן מברייתא דספרי. ולפי שהזכיר ג"כ גירסא אחרת בזה לא ראיתי להאריך. אלו דברים הנוגעים לזה הפי' שלפנינו. ואע"פ שאין הכל לשונו ממש והנה מסקנת הרשב"א שם ובסי' ש"ט דהך מתני' דהכא בהטבה של בקר. וההיא דרפ"ו בהטבה של בין הערבים היא. ומפרש דהא דקתני הכא מדשן את השאר כלומר אותן שכבו. ולשיטתיה דס"ל כל שלא כבה אינו רשאי לכבות כמו שהזכרתי לעיל. ונקט שתי נרות מזרחיות דולקים. משום סיפא כדכתב הר"ב בתירוץ הב'. וסיפא דקתני ומצאן שכבו מדליקם כו' כדי לקיום לפני ה' תמיד. ואע"ג דאשני של המזרחיות נאמר. אינו נקרא מערבי. אלא בהצטרפות הראשון ולכך צריך שיהא גם הוא דולק ואח"כ מדשן את השאר היינו אותם שכבו כדפי'. ותנא דידן לית ליה שום הפסקה בין הטבה להטבה. דלא דריש בבקר בבקר. וא"נ אית ליה מ"מ ס"ל דכל זמן שכבו המזרחיות מקדים הטבתן להטבת חמש נרות כדי לקיים לפני ה' תמיד. ולא אמרינן כיון דאתחיל עביד רובא. ועיין בפירוש הר"ב. ומה שכתבתי בס"ד בפ"ז דיומא משנה ד':