Tractate Pirkei Avot - Chapter 4 - Mishnah 5 אבות פרק ד׳ משנה ה׳

הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. גָּרְסִינַן. וְהָכִי פֵּרוּשׁוֹ, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לִהְיוֹת תָּמִיד עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְאֵין בְּדַעְתּוֹ לִהְיוֹת גּוֹמֵל חֲסָדִים עִם הַבְּרִיּוֹת, כְּרַבָּה (ראש השנה יח.) דְּעָסַק בַּתּוֹרָה וְלֹא עָסַק בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, אַף עַל גַּב דְּאִבָּעֵי לֵיהּ לְאִעַסּוֹקֵי נַמִּי בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִכָּל מָקוֹם מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, וְתִהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ נַעֲשֵׂית. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, שֶׁהוּא רוֹצֶה לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלִהְיוֹת גַּם כֵּן גּוֹמֵל חֲסָדִים, כְּאַבַּיֵי (שם) דְּעָסַק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לְהַשְׁלִים מַחֲשַׁבְתּוֹ, וְיִזְכֶּה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּקָּרֵא רַב, וְגוֹרְסִין אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. וּבְרֹב הַסְּפָרִים מָצָאתִי כְּגִרְסָא רִאשׁוֹנָה, וְעִקָּר:

אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם. שֶׁלֹּא תֹּאמַר אֶלְמַד בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רַבִּי וְיוֹשִׁיבוּנִי בָּרֹאשׁ, אֶלָּא לְמַד מֵאַהֲבָה וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבֹא:

וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְלֹא תִּלְמַד תּוֹרָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּה מְלָאכָה שֶׁתִּתְפַּרְנֵס בָּהּ, כְּמוֹ קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהּ, שֶׁהָעוֹשֶׂה כֵן מוֹעֵל בִּקְדֻשָּׁתָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם כְּמִי שֶׁנֶּהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ. וּמְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת נוֹטְלִין שְׂכָר שִׁמּוּר הַתִּינוֹקוֹת בִּלְבַד, שֶׁמְּשַׁמְּרִין אוֹתָן שֶׁלֹּא יִפְשְׁעוּ וְיַזִּיקוּ, וּשְׂכַר פִּסּוּק טְעָמִים, שֶׁאֵין הָרַב חַיָּב לִטְרֹחַ וּלְלַמֵּד לַתַּלְמִידִים פִּסּוּק הַטְּעָמִים. אֲבָל שְׂכַר לִמּוּד אָסוּר לִטֹּל, דִּכְתִיב (דברים ד) וְאוֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהַי, מָה אֲנִי בְּחִנָּם, אַף אַתֶּם בְּחִנָּם. וְכֵן הַדַּיָּן אָסוּר לִקַּח שְׂכַר פְּסַק הַדִּין, אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָה בִּלְבַד, דָּבָר שֶׁהוּא נִכָּר כַּמָּה מַפְסִיד מִבִּטּוּל מְלַאכְתוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי הַדִּין, וּבִלְבַד שֶׁיִּטֹּל מִשְּׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה, וְאִם נוֹטֵל יוֹתֵר מִזֶּה, דִּינָיו בְּטֵלִים. וּמַה שֶּׁהִתִּירָה תּוֹרָה לְתַלְמִיד חָכָם לֵהָנוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, הוּא, שֶׁתִּמָּכֵר סְחוֹרָתוֹ בַּשּׁוּק קֹדֶם כָּל אָדָם, וְגַם שֶׁיִּפָּטֵר מִכָּל מִסִּים וְעֻלִּים וְאַרְנוֹנִיּוֹת, וַאֲפִלּוּ כֶּסֶף גּוּלְגַלְתָּא חַיָּבִין הַצִּבּוּר לִתֵּן עָלָיו, וַאֲפִלּוּ הוּא עָשִׁיר וְיֵשׁ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה יָכוֹל הוּא לִשְׁאֹל בַּדִּין שֶׁיִּפְטְרוּהוּ. וְאִם תַּלְמִיד חָכָם חוֹלֶה הוּא וּמְדֻכָּא בְּיִסּוּרִין וּמַרְבִּין הָעָם לְהָבִיא מָנוֹת גְּדוֹלוֹת מִפְּנֵי כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ, מִצְוָה עָלָיו שֶׁיִּטֹּל, וְאֵין זֶה בִּכְלָל נֵאוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּרְנֵס בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. וְכֵן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמִּנּוּ אוֹתוֹ הַצִּבּוּר עֲלֵיהֶם פַּרְנָס אוֹ רֹאשׁ הַסֵּדֶר וּמִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי צִבּוּר, מֻתָּר לוֹ לִקַּח מֵהֶם פְּרָס וַאֲפִלּוּ שָׂכָר הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְזוֹנוֹתָיו בְּרֶוַח וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה גָּדוֹל וְיָרְאוּי וּמְאוּיָּם בְּעֵינֵיהֶם. כִּדְאַשְׁכְּחָן בְּכֹהֵן גָּדוֹל דִּכְתִיב בֵּיהּ הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים (יומא יח.) גַּדְּלֵהוּ מֵאֶחָיו, שֶׁיִּהְיוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מַעֲשִׁירִים אוֹתוֹ מִשֶּׁלָּהֶן. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ נִמְנָעִים מִזֶּה, מִדַּת חֲסִידוּת הָיְתָה בָּהֶם, אֲבָל לֹא מִן הַדִּין:

הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו וכו'. לאו למידק ללמד ולא לעשות שלאיש אשר אלה לו אמר אלהים מה לך לספר חקי. ועיין מה שכתבתי לקמן בשם הכ"מ:

מספיקין בידו ללמוד וללמד. כלומר מספיקין בידו שיהא לומד ושתעלה בידו מה שהיתה מחשבתו ללמד ולומד על מנת ללמוד לא אצטריך לאשמועינן דודאי שתתקיים מחשבתו הטובה שבקש ללמוד. אבל בנדון דידן רבותא אשמעינן דכשדעתו ע"מ ללמד שמספיקין בידו ללמד. וגם למודו שעם עצמו עולה בידו ולא יגרע דבר כי ה' יתן חכמה כ"כ במדרש שמואל. ובדרך חיים כתב דלומד על מנת ללמוד לעצמו בלבד. ולזה אין צריך הרבה למוד אין ה"נ דאין מספיקין כל מה שיחשב אבל בלומד הלכה אחת תסגי ליה והכ"מ בפ"ג [הלכה י'] מהלכות תלמוד תורה מפרש ע"מ ללמד. כלומר שאין כונת למודו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמ"ש בפרק קונם [דף ס"ב]. לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא וכו' אשנה וכו' שאהא זקן ויושב בישיבה או שכוונתו על מנת ללמוד וליטול שכר כמו שלומד איזה אומנות מספיקין בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר אבל הלומד על מנת לעשות הוי לומד לשמה וכו'. והיינו דר' צדוק אשמעינן דלומד ע"מ ללמוד בלבד הוא עון וז"ש אל תעשם עטרה וכו':

לשמור ולעשות. שאע"פ שלא היתה כונתו אלא לעשות מספיקין בידו גם לשמור מהעבירות. שלא יהא כטובל ושרץ בידו. כך כתב במד"ש ובמשנת אבות שמא"י נמחק לשמור. וכן נראה דודאי שבכלל על מנת לעשות יש ג"כ לשמור מן העבירות. כי חלילה שיהא כוונת העושה ואינו נשמר מן העבירות טוב בעיני ה' ויפיק רצונו וכמו שכתבתי בתחלת המשנה אבל כוונת לעשות כלומר לקיים התורה:

אל תעשם עטרה וכו'. כלומר לא להתכבד בה. וגם לא להתפרנס בה ותרווייהו צריכא. דרך חיים.

ולא קורדום לחפור בה. כתב הר"ב דשכר למוד אסור ליטול דכתיב (דברים ד׳:י״ד) ואותי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם וגו' מה אני בחנם וכו' [וכתיב] כאשר צוני כלומר שצוני ללמוד בחנם דאי לא כאשר צוני אמאי קאי דליכא למימר בשכר דהיכי לימא כאשר צוני וכי צוהו בכך דלא סגי דלא לשקול אגרא וליכא למימר נמי דכאשר צוני הכי קאמר כאשר צוני ולא מעצמי אני אומר דודאי ישראל לא היו מפקפקים בכך דהא כתיב (שמות י״ט:ט׳) בך יאמינו לעולם. אלא ודאי ה"ק כאשר צוני ללמוד בחנם הר"ן פ"ד דנדרים דף ל"ז. ומ"ש הר"ב וכן הדיין וכו' דיניו בטלים כדתנן במשנה ו' פ"ד דבכורות. ועמ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב שהתירתו תורה ליהנות וכו' שתמכור סחורתו. ושיקנו להם בתחלת השוק. כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד ואע"פ שאין שם חכמה וכדאי הוא ת"ח להיות כע"ה נכבד הרמב"ם. ומ"ש הר"ב וגם שיפטר מכל מסים ועולים וכו' כדאיתא בעזרא [ז' כ"ד כל] [*כהניא וגו'] מנדה בלו והלך וגו'.

וכן היה הלל אומר. בפ"ק משנה י"ג:

כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. כל מי שיהנה בעוה"ז בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם פי' מחיי העולם הבא. הרמב"ם.