Tractate Pirkei Avot - Chapter 1 - Mishnah 5 אבות פרק א׳ משנה ה׳

יְהִי בֵיתְךָ פָתוּחַ לִרְוָחָה. כְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁהָיָה פָּתוּחַ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ הָאוֹרְחִים לְהַקִּיף לִמְצֹא הַפֶּתַח:

וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתְךָ. וְלֹא יִקְנֶה עֲבָדִים לְשַׁמְּשׁוֹ. מוּטָב שֶׁיֵּהָנוּ יִשְׂרָאֵל מִנְּכָסָיו וְלֹא זֶרַע כְּנַעַן הָאָרוּר:

בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ. מִדְּקָאָמַר עִם הָאִשָּׁה וְלֹא אָמַר עִם אִשָּׁה, לָמַדְנוּ שֶׁבְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ. אִית דִּמְפָרְשֵׁי, בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה בִּלְבַד, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה. וּמִדִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה נִרְאֶה, דַּאֲפִלּוּ בְּאִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה. וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל (חגיגה ה') מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִין לוֹ בִּשְׁעַת הַדִּין. אֶלָּא אִם כֵּן צָרִיךְ לְפַיְּסָהּ לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן רַב דְּשָׂח וְשָׂחַק וְעָשָׂה צְרָכָיו:

מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים. רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁסִּדֵּר הַמִּשְׁנָיוֹת כְּתָבָהּ, מִדִּבְרֵי חָכָם זֶה שֶׁאָמַר וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה לָמְדוּ חֲכָמִים לוֹמַר, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ. מָצָאתִי כָּתוּב, כְּשֶׁאָדָם מְסַפֵּר לְאִשְׁתּוֹ קוֹרוֹתָיו כָּךְ וְכָךְ אֵרַע לִי עִם פְּלוֹנִי, הִיא מְלַמֶּדְתּוֹ לְחַרְחֵר רִיב, כְּגוֹן קֹרַח שֶׁסִּפֵּר לְאִשְׁתּוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה מֹשֶׁה שֶׁהֵנִיף אֶת הַלְּוִיִּים תְּנוּפָה, וֶהֱבִיאַתּוּ בִּדְבָרֶיהָ לִידֵי מַחֲלֹקֶת. אִי נַמִּי, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא מְסַפֵּר לָהּ שֶׁחֲבֵרָיו גִּנּוּהוּ וּבִיְּשׁוּהוּ אַף הִיא מְבַזָּה אוֹתוֹ בְּלִבָּהּ, וְזֶה גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ:

וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה. שֶׁנִּמְשַׁךְ אַחַר דְּבָרִים בְּטֵלִים וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה:

באשתו אמרו. דברי יוסי בן יוחנן הן שדבריו שהיה אומר. מרגלא בפומיה הוה. אבל מרבותיו קבלם כענין שפירש הר"ב בריש פירקין שכל דבריהם שבזו המסכתא דברי קבלה עד מסיני. והיינו נמי דעל מכאן אמרו חכמים וכו' מפרש הר"ב רבינו הקדוש כתבה וכו' ולא פירש כן אדהכא ובעל מדרש שמואל כתב באשתו אמרו וכו' רבינו הקדוש קאמר לה וכ"כ עוד בשם הר"ר אפרים. ושמכאן אמרו חכמים. חכמים הבאים אחריו הוסיפו על דבריו ע"כ. וכן מצינו בסוף סוטה שהוסיפו אחריו במשנה משמת רבי וכו'. אבל קשיא לי על זה הפי' לשון אמרו דקאמר התנא ואילו רבי אמר כן על דברי יוסי והרי הן דברי יחיד ואיך אמר אמרו:

קל וחומר באשת חבירו. מפני החשד. כ"כ רש"י. לפירוש השני שכתב הר"ב על באשתו אמרו.

כל זמן שאדם מרבה וכו' גורם רעה וכו'. לשון מדרש שמואל כל זמן בין בהיות אשתו טהורה בין בהיותה בימי טומאתה אין ראוי להרבות דבורו עמה. כי אם היא נדה וטמאה הדיבור מביאו לידי תאוה. והתאוה לידי מעשה ואין לך רעה גדולה מזה שגורם רעה לעצמו. ואם היא טהורה יותר טוב היה שהזמן ההוא שיושב בטל בשיחה בטלה. יהיה עוסק בדברי תורה. וז"ש ובוטל מדברי תורה כשמרבה שיחה באשתו טהורה ע"כ. וזה שכתב הר"ב דמדבריו נראה דאפילו באשתו טהורה. ורש"י מסיים לפי שביטל מדברי תורה. ע"כ. והובא לידי משניות מארץ ישראל מסדר זרעים קדשים וטהרות. ובתוכם גם מסכת זו והוגה כל המרבה שיחה וכו':