Tractate Moed Katan - Chapter 2 - Mishnah 1

מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו וְאֵרְעוֹ אֵבֶל אוֹ אֹנֶס, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פוֹעֲלִים, טוֹעֵן קוֹרָה רִאשׁוֹנָה וּמַנִּיחָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ:

מי שהפך. דרך בני אדם שמהפכין הזיתים בתוך המעטן שהם צבורים בו, כשרוצים להכניסן לבית הבד. ואי לא מסיק להו לבד לטחון לאחר שהפכן פסדי:

וארעו אבל. שאסור במלאכה:

או שהטעהו פועלים. שלא באו למלאכתו. והגיע המועד:

טוען. על הזיתים קורה של בית הבד פעם ראשונה ומכביד, כדי שיזובו קצת ולא יפסידו אבל לא בפעם שניה משום דתו לא פסדי. ומהכא שמעינן דדברים המותרים במועד אסור לאבל לעשותם בידו בימי אבלו, מדקתני וארעו אבל ומחמת האבל עכב עד המועד, טוען קורה ראשונה במועד, אבל בימי אבלו היה אסור לטעון בידו אפילו קורה ראשונה. אבל אחרים טוענים לו:

זולף. שופך הזיתים על גבי בית הבד. וכל מידי דשפיך קרוי זילוך:

וגומר. סחיטתם ועיצורם בבית הבד:

וגף. סותם פי החביות. והלכה כרבי יוסי:

ומניחה לאחר המועד. כתב הר"ב ומהכא שמעינן דדברים מותרים במועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו מדקתני וארעו אבל כו' כלומר דפתח באבל ולא פירש אם יכול לטעון קורה ראשונה בימי אבלו. אלא מילי דמועד קא פריש. דאם אירע לו אונס קודם המועד דטוען קורה ראשונה כו' גמרא:

זולף. פירש הר"ב שופך וכו'. עיין מ"ש במשנה ג' פי"ט דשבת:

וגף. פירש הר"ב סותם פי החביות. והוא מלשון מגופה וכמפורש במשנה ג' פ"ה דע"ג. וכתבו התוספות י"ל דצריך לכסותו מפני השרצים. ומיהו מגופה לא היה צריך דדיו בכסוי מועט ושמא חדש מתקלקל: